לעזוב, לשחרר, להרפות, להמתסר


פרספקטיבה מלאכית - בהשראת אקדמיית המלאכים

האם תהיתם אי פעם מה הם הדברים שאנו מנסים להבין? כולנו רוצים להבין את הגוף, כי אנו חושבים שהוא שייך לנו, אנו מנסים להבין את חיינו, כי אנו חושבים שהם שייכים לנו, וגם את הייעוד, כאילו הוא שלנו. אנו מבקשים להבין רק את הדברים שאנו חושבים כי הם שייכים לנו.

זו ההתניה שלנו. לנסות להבין, לשמר, להעצים ולהגן על הדברים שאנו מנכסים לעצמנו. כשאנו משחררים, אנו בעצם משחררים את המחשבה שמשהו מכל זה שייך לנו. כי כל דבר שהוא בבעלותנו, יש לו התחלה אמצע וסוף. כלומר, הוא לא יחזיק מעמד לנצח...אז כיצד נרגיש בעלות על משהו שאינו דבר מלבד התנסות רגעית?

ממה נובע הסבל? מכך שאנו מעמידים פנים כי החווית הן שלנו. ואז, כשהן נעלמות, זה שובר את ליבנו. דבר אינו שייך לנו. אפילו לא חווית הנשימה. כי איזו מכל הנשימות שייכת לנו? וכיצד נדע? במה אנו אוחזים? רק בחוויה. התעוררות היא השתחררות מהרעיון כי יש משהו ששייך לנו והוא בבעלותנו.

כשאנו מתייחסים למשהו בבעלות, אנו כבר רצים ורוצים להחליפו במשהו טוב יותר, כי רוב האנושות אינה רוצה להתעורר. היא רק להמשיך ולחפש עוד ועוד, משהו טוב יותר, יפה יותר, מבריק יותר. אנו רוצים להשתפר. ושועטים קדימה, ושואלים – מה הלאה? וכל חוויה שאנו חווים, גם חוויות רוחנית מעוררת, אינה שלנו. אפילו סיפור ההתעוררות שלנו אינו שייך לנו. וכשזה לא שייך לנו – אנו איננו אחראים לזה.

כל מה שמוגשם בחיינו בא לעזור לנו לשחרר, להתמסר. אך כולנו מבקשים להגן על מה שיש לנו ולנסות לשמר את זה. ואנו אומרים – זה שלי! זה לא שלך! אך רגעים של כניעה והתמסרות אמיתית מגיעים כשאנו מבינים באופן ספונטאני כי הדבר שאנו הכי מוטרדים ומודאגים ממנו, הוא הדבר שאנו חושבים שהוא בבעלותנו.

כך פועלת לה תבנית האגו, דאגה אינסופית כפייתית, דאגה לעצמנו, דאגה לאחרים. אך הסיבה היחידה בגינה אנו מוטרדים מעצמנו, מהעתיד שלנו, מהיעוד שלנו, דואגים לעתיד האנושות, כל הדאגה הזו נובעת מהמחשבה שכל זה הוא שלנו ובבעלותנו.

דאגה בעיני רוחי היא שם נרדף לטפילות. מן רגש שאינו תורם לדבר. שאלו את עצמכם בכנות, "אם דבר לא היה שייך לי, מה היה מדאיג אותי"? וכשתכירו בכך כי אינכם אוחזים בדבר, לאן תלך הדאגה שלכם? אני מכירה בעובדה כי דבר אינו שייך לי, גם כשיש לי צורך אינטלקטואלי להוכיח לעצמי שהרבה דברים שייכים לי כל הזמן. כי מה היא דאגה, אם לא הניסיון לשמר או להעצים את הדברים שאני חושבת שיש לי חזקה עליהם?

גם ברמה הרוחנית, מה לדעתם הוא בבעלותכם?ההבנות? הבהירות? החוויות? אלו רק חוויות שנקרות בדרכיכם, ואתם אוספים אותם לסל כצידה למסע הלאה, והם הופכים להיות הדברים שאתם חולקים עם אחרים. קולקציה שלמה של דברים. כולנו מעצבי על ודוגמנים במסלול החיים.

ועוד בשאלת הבעלות....האם המחשבות שלכם הם בבעלותכם? ואם כן, איזו מחשבה בדיוק? ואם לא, אז אולי, רק אולי, אפשר לדאוג פחות.... האם המחשבות שלכם שולטות בכם? ייתכן. אך רק כשאתם חושבים שהן בשליטתכם. כי כל דבר שאתם מקבלים עליו בעלות, הוא הדבר השולט בכם בסופו של יום.

המחשבות אינן שייכות לכם, גם לא הרגשות, כל אלו הן החוויות שלכם שאינן מגדירות מי אתם, עד שאתם מכריזים על כך שזה מה שמגדיר אתכם. מה הם הדברים שאתם מצהירים עליהם? ואז, כמובן, החוויה שלכם היא לחוות כיצד זה מרגיש שהמחשבות והרגשות מגדירות אתכם.

וכל זה נובע מכך שאנו כל כך משוחררים וחופשיים, בעלי אינסוף בחירות חופשיות. זו התבנית המקורית והמושלמת שלנו. אך כשאיננו מודעים לעומקים האלו, אנו הופכים מבלי-דעת לאסירים של החופש שלנו. חופש הוא ברירת המחדל שלנו. אנו יכולים לקבל כל מה שאנו רוצים, אך עלינו לדמיין זאת תחילה....והחופש יספק ביטויים רבים של חוויה. אנו חופשיים.

יש לנו גישה לכל דבר. אנו כל שישנו. כל שקיים. אנו המציאות היחידה שקיימת. אך כשאיננו יודעים לגשת לחופש במלואו, אנו מתחילים לחשוב כי כל דבר שייך לנו. ההצמדות הזו, ההזדהות הזו מולידה הגיון פסיכולוגי הנקרא – "אני". ואין דבר שהוא רע בי. כי "אני" זה רק אני. חוויה רגעית בדמותי.

כשאתם חושבים כי משהו שייך לכם, גם "אני" הופך להיות הבעלים שלכם. כי אני שלי ולא שלכם!!! זה הכל אודותיי!!! אותי זה מצחיק. זהו הדבר שמסע החיים שלנו, רוחני ככל שיהיה, מרוכז סביבו. כולנו רוצים לשפר, לתקן, להבין את ה-"אני". והדבר היחידי שאנו מתעוררים ממנו הוא כל הקיבעונות הקשורים ל-"אני". כי "אני", נפלאה כפי שהנני, רק חוויה רגעית וזמנית.

והאני שלי מחויב לגוף. ומה הוא הגוף אם לא הפשטה של היקום כולו? אבסטרקט!!! אז הנה אתם, מביטים על הגוף הזה ומשווים אותו לגופים או לגופות אחרות....בעוד ליבכם הוא האדמה, התאים שלכם הם הכוכבים, כל גופו של היקום בדמותכם, והאיברים שלכם – כל הגלקסיות. גופכם הוא אנטומיה, אבסטרקט יקומי.

אך כשאנו רואים זאת ברמה מאקרו-קוסמית של בעלות ושייכות, הדמות בסרט הנקראת – "אני", מצטרפת לשאר הדמויות בסרט, חיה כמו בובה בבית בובות שאינה רואה כיצד הקיום חווה אותה. כקסם הנקרא – אדם. אלו הם החיים. בהם כל היקום זוכה לחוות את עצמו כאדם, הוא פוגש את עצמו בדמות אנשים אחרים, ואז כל המציאות המופלאה הזו היא הדבר שאנו קוראים לו – חלום החיים.

חלקכם קוראים לחיים האלה אשליה. אך למילה אשליה יש גם קונוטציה אחרת, כאילו זה שגוי להיות אדם..."או! אלוהים! אני כל כך עמוק בתוך האשליה"!!! כמה מצחיק. הרי לא ניתן ללכת לסרט בדיוני ולשכוח כי רובו ככולו צולם על רקע ירוק...אנו נשאבים לתוך הסרט וזה בסדר גמור להישאב!! הרי שילמנו כרטיס מלא בדיוק בשביל זה!! בשביל להיסחף לסרט החיים. בכדי שיהיו לנו רגשות ותחושות. כל היקום שהוא "אני" מבקש לחוות זאת.

וכל רגש בחיינו מופיע כאינדיבידואלי, וכן, יש גם כמה טיפוסים בסרט הזה שאיננו אוהבים...וזה לא תמיד מצחיק.....אך גם הם חלק מה-"אני". אנו נמצאים בכל. לכן ה-"אני" היא חוויה רגעית. כך שכל זה אינו אודות התעוררות מהחלום, וזה בסדר להתעורר. אך אפילו ההתעוררות אינה שייכת לכם. הניסיון הנואש לעיתים להתעורר נובע מהסיבה והרצון להחליף את חייכם, כדי שדברים יהפכו להיות טובים יותר, כדי שהחוויה תהיה טובה יותר בעודכם אוחזים במחשבה כי חייכם שייכים לכם.

אפילו היקום הלבוש כאדם, החושב כי דברים שייכים לו, הוא רק היקום החווה כיצד זה מרגיש להיות משהו ששייך למישהו. וברמה הזו...זה כל כך מצחיק. להרגיש, להעמיד פנים שכל זה שייך לי, בעודי מתבוננת במקביל ורואה כי כל זה הוא רק משחק, רק חלום.

כשהמתבונן נעור בתוכנו, הוא אינו נרדם יותר לעולם.

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון.


פרסומים נבחרים
פרסומים אחרונים
ארכיון
חיפוש לפי תגיות
No tags yet.
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb