שומרי החוכמה העתיקים


מסר משומרי החוכמה – גרג בריידן

מאנגלית – רחלי גנון

סיפור על האינדיאנים הזוכרים את מתנותיהם העתיקות

"הדבר האחרון שציפית לראות בעודי מטייל בקניון מרוחק בניו-מקסיקו, היה שומר חוכמה אינדיאני שצעד לקראתי באותו השביל בו צעדתי. ועדיין, הוא היה שם, כשדרכינו הצטלבו באותו היום. אינני בטוח במשך כמה זמן הוא היה שם. עד שראיתי אותו, הוא נראה כאילו מחכה, מביט לי בעודי צועד בזהירות בין האבנים המתגלגלות שבדרך. השמש השוקעת יצרה זוהר שהטיל צל כבד על גופו של האיש. כשהרמתי את ידי כדי לחסום את האור מעיני, יכולתי להבחין בכמה קצוות שיער הנושבות בפניו.

הוא נראה מופתע לראותי ממש כפי שאני הופתעתי לראותו. הרוח נשאה את צליל קולו לכיווני בעוד מניח את ידיו בשתי קצוות פיו. "הלו"! הוא צעק. "הלו". עניתי חזרה. לא ציפיתי לראות מישהו כאן בשעה הזו של היום. בהתקרבי, שאלתי – "במשך כמה זמן אתה מביט בי"? "לא זמן רב", הוא ענה. "באתי הנה להקשיב לקולם של אבות אבותיי במערות האלה". הוא אמר והצביע על הצד האחר של הקניון.

עקבנו אחרי השביל שהוביל אותנו לסדרת אתרים ארכיאולוגים שנבנו לפני מאות רבות בשנים לפני הופעתו של השבט המסתורי. איש אינו יודע מהיכן הגיע ומי הם. ללא הוכחה ליכולותיהם שהתפתחו במשך הזמן, האנשים שהשבטיים המודרניים פשוט קוראים להם – "העתיקים", הופיעו יום אחד בהיסטוריה והביא איתם את הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שתיראה בצפון אמריקה גם באלף השנים הבאות.

ממגדלים בני ארבע קומות בעלי מבנים טקסיים מעוגלים שהיו קבורים באדמה, ועד למערכות השקיה רחבות והתבואה המתוחכמת שהחזיקה את האנשים, נראה כאילו המקום הזה פשוט הופיע יום אחד. ואז, אלו שבנו אותו נעלמו כך פתאום. הם פשוט נעלמו.

העתיקים הותירו מעט רמזים יקרים אודות מיקומם. מלבד אומנות האבן בקירות הקניון, לא נמצאו אף רישומים. לא נמצאו אתרי קבורה מאסיביים, או שריפות של גופות, או כלים של מלחמה. ועדיין, ההוכחה לקיומם נמצאת שם. מאות בתי מגורים עתיקים המשתרעים על פני 11 מייל בצפון הדרומי של ניו מקסיקו.

הלכתי למקום הזה לעיתים קרובות לצעוד, למלא את עצמי ביופי המוזר של השממה, וגם כדי להרגיש את העבר. בערוב אותו היום בסוף אוקטובר, החוכמה, השומר שלה ואני הגענו למדבר באותו הזמן למען אותה סיבה. ובעודנו מחליפים אמונות אודות הסודות שעדיין מוחזקים שם, חברי החדש חלק איתי סיפור.

"לפני זמן רב, עולמנו היה שונה מאד מכפי שאנו רואים אותו כיום". כך החל את סיפורו שומר החוכמה. היו מעט אנשים וחיינו קרוב לאדמה. אנשים ידעו את שפר הגשם, התבואה ושפתו של הבורא הגדול. הם אפילו ידעו כיצד לדבר לכוכבים ולאנשי השמיים. "הם היו מודעים לכך כי החיים הם קדושים ונבעו מנישואין בין אמא אדמה ואבא שמיים. בזמן ההוא, היה איזון ואנשים היו מאושרים".

זוכרים את מתנותיהם של אבות אבותינו

הרגשתי משהו מאד עתיק עולה מתוכי בעודי שומע את הד קולו השליו של האיש שחזר אלינו מצוק אבני החול שסבב אותנו. פתאום, קולו השתנה לטון של עצב. "ואז משהו קרה". הוא סיפר. "איש אינו יודע מדוע, מתי אנשים התחילו לשכוח מי הם היו. ובשכחה הזו, הם התחילו להרגיש נפרדים. נפרדים מהאדמה, נפרדים אחד מרעהו, ונפרדים אפילו מזה שברא אותם. הם היו אבודים ונעו דרך החיים ללא כיוון או חיבור.

בנפרדות שלכם, הם האמינו כי עליהם להילחם כדי לשרוד בעולם הזה ולהגן על עצמכם כנגד אותם כוחות שנתנו להם את החיים שהם למדו לחיות בהרמוניה ובאמון. במהרה, כל האנרגיה שלהם שימשה להגן על עצמם מפני העולם שסביבם, במקום לעשות שלום עם העולם שבתוכם".

סיפורו של האיש הזה הדהד איתי מיידית. כשהקשבתי למה שהוא סיפר לי, זה נשמע כאילו הוא מתאר את בני האדם שחיים כיום!! מלבד כמה דברים הקשורים לתרבויות מבודדות ומסורות רחוקות שנותרו, הציוויליזציה שמה את הפוקוס שלה יותר על העולם סביב ופחות על העולם שבתוכנו.

בזבזנו מאות מיליוני דולרים בכל שנה להגן על עצמנו ממחלות כחלק מהניסיון לשלוט בטבע. ובעשותנו כך, סטינו רחוק יותר מהאיזון עם העולם הטבעי, יותר מאי-פעם. שומר החוכמה קיבל את מלוא תשומת ליבי. השאלה הייתה, לאיזה כיוון הוא הולך עם הסיפור הזה?

" ממגדלים בני ארבע קומות בעלי מבנים טקסיים מעוגלים שהיו קבורים באדמה, ועד למערכות השקיה רחבות והתבואה המתוחכמת שהחזיקה את האנשים, נראה כאילו המקום הזה פשוט הופיע יום אחד. ואז, אלו שבנו אותו נעלמו כך פתאום. הם פשוט נעלמו. ואפילו שהם שכחו מי הם היו, במקום מסוים בתוכם נותרו המתנות שהם קיבלו מאבות-אבותיהם". והוא המשיך:

"היה עדיין זיכרון שחי בתוכם. בחלומותיהם בלילה, הם ידעו שם אוחזים בכוח לרפא את גופם, להוריד גשם כשהם זקוקים לכך, ולדבר עם אבות-אבותיהם. הם ידעו שבאיזשהו מקום הם יכלו למצוא את מקומם בעולם הטבעי מחדש. בעודם מנסים להיזכר מי הם, התחילו לבנות את הדברים מחוץ לגופם שהזכיר לכם את מי שהם בתוכם. ובחלוף הזמן, הם אפילו בנו מכונות לריפוי, ליובלים ששימשו לכימיקלים, והתחילו למתוח חוטי תקשורת למרחקים רחוקים. ככל שהלכו רחוק יותר מכוחם הפנימי, כך הפכו חייהם החיצוניים לדחוסים וחסרי-סדר ומלאים בדברים שהם האמינו שיביאו להם אושר".

קווים מקבילים בין ציוויליזציות

בעודי מקשיב לסיפור, ראיתי את ההקבלה בין האנשים ששמעתי עליה והחברה שאנו חיים בתוכה כיום. הציוויליזציה שלנו טבולה ברגשות של חוסר-כוח לעזור לעצמה, או ליצור עולם טוב יותר. אנו חשים חסרי אונים לעיתים כל כך קרובות כשאנו מביטים על אהובינו הנשמטים הלאה מעמנו לטובת אחיזה בכאב והתמכרויות.

אנו חושבים שאנו חסרי כוחות מכדי להקל כאב של מחלות נוראיות ששום יצור חי אינו צריך לעבור לעולם. אנו יכולים רק לקוות לשלום שיביא את אלו שאכפת לנו מהם למקום מבטחים מהטרור של שדות הקרב הזרים. ויחד, אנו מרגישים בלתי-משמעותיים בנוכחות איומי האטום הגדלים, בעוד העולם מיישר את עצמו יחד עם לגיונות של אמנות דתיות, שושלות דם וגבולות. נראה כי ככל שאנו סוטים ממערכות היחסים הטבעית שלנו עם האדמה, עם גופנו, אחד עם השני, עם אלוהים, כך נהפוך להיות ריקים יותר. ובריקנות שלנו, אנו שואפים למלא את החלל הפנימי ב-"דברים".

כשאנו מביטים על העולם מפרספקטיבה זו, איננו יכולים להימנע מלחשוב על דילמה דומה שתוארה בסרט מדע-בדיוני, בו היועץ המדעי של הנשיא חושף את השאלה המשמעותית העומדת בפני כל חברה טכנולוגית. במהלך ראיון טלוויזיוני, הוא שואל אם אנו כחברה טובים יותר בזכות הטכנולוגיה שלנו. האם היא הצליחה לקרב אותנו או גרמה לנו להרגיש נפרדים אף יותר?

שאלה זו לא נענתה באמת בסרט, והנושא הזה יכול למלא ספר שלם בפני עצמו. יחד עם זאת, הנקודה שהיועץ מעלה, כשהוא שואל כמה כוח אנו מחלקים לכל הסחות הדעת שלנו, והאם זה טוב עבורנו? כשאנו משתמשים במשחקי המחשב, בסרטים, במערכות יחסים וירטואליות ברשת, ובתקשורת חסרת-קול, כל אלה הם צרכים שהפכו תחליפים לחיים האמיתיים, לחיבור אמיתי פנים אל פנים. ואלו הם סימנים לחברה בצרות. בעוד מכשירים אלקטרונים ומדיית השעשועים נראים בהחלט כאילו הם הופכים את החיים ליותר מעניינים, הם יכולים להיות עבורנו גם דגל אדום המתריע עד כמה סטינו מכוחנו לחיים עשירים, בריאים ומשמעותיים.

בנוסף לכך, כאשר הפוקוס של חיינו הופך להיות כיצד להימנע ממחלה במקום כיצד לחיות באופן בריא יותר, כיצד להישאר מחוץ למלחמה במקום לשתף פעולה עם השלום, או כיצד לברוא כלי-מלחמה חדשים במקום לחיות בעולם בו קונפליקט כזה הוא מיושן. ברור לכל כי הדך בה הפכנו להיות היא כזו של הישרדות. ובדרך כזו של הישרדות, אף אחד אינו מאושר באמת, ואיש אינו חש ניצחון.

סופו של הסיפור....נמצא ב- "המטריקס האלוהי". כשאנו מוצאים את עצמנו חיים בדרך כזו, הדבר הברור לעשותו הוא לחפש נתיב אחר.

"כיצד מסתיים הסיפור?" שאלתי את שומר החוכמה. "האם אנשים אי-פעם מוצאים את כוחם וזוכרים מי הם היו"? בעת ההיא, השמש כבר נעלמה מעבר לקירות הקניון, ובפעם הראשונה יכולתי לראות עם מי אני מדבר. האדם שדמותו הוחשכה על ידי השמש, עמד לפניי וחייך חיוך רחב למשמע שאלתי. הוא השתתק לרגע קט, ואז לחש,

"אדם אינו יודע, כי הסיפור עדיין לא הושלם. האנשים שהלכו לאיבוד היו אבות אבותינו, ואנו הם אלו הכותבים את סופו של הסיפור. אז מה אתה חושב"?....

כל הזכויות שמורות ל-Gregg Braden Copyright © 2007 (Hay House).


פרסומים נבחרים
פרסומים אחרונים
ארכיון
חיפוש לפי תגיות
No tags yet.
עקבו אחרינו
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb