• Racheli Ganon

קריון - המשל על האב והבן


מאנגלית – רחלי גנון

הערה מאת לי קרול המחבר – "זהו סיפור שהרבה גברים יזדהו איתו. האם אתה האב או הבן? אפילו אם אינך לא זה ולא זה, או אם אינך אפילו זכר, זהו סיפור רלוונטי לפלנטה שלנו. זהו סיפור אודות שנאה מהסוג שנשאר במשך תקופת חיים שלמה, זהו אחד מהמבחנים העילאיים של הטבע האנושי. שנאה היא כמו אביב הכרוך ומלופף על הצוואר. מה שרוב האנשים אינם יודעים הוא כי כאשר היא משתחררת, יש בה פוטנציאל עוצמתי להפוך לאהבה! כעת, תנו לי לספר סיפור אודות האב והבן. אפשרו לאהבה להרוות ולהיספג בכל נקבובית בגופכם, בעוד האמת של הסיפור האמיתי הזה, מתגלה בפניכם. עתה הוא הזמן לרפא את מה שביקשתם לרפא קודם, כי ריפוי מגיע יחד עם פעולה. פעולה היא תוצאה של ידע, וסיפור שהיה כך היה".

פעם, היה על פלנטה ארץ, האב. באותו העת הוא עדיין לא היה אבא, אך ציפה לכך בשקיקה רבה, מאחר ולידת בנו עמדה להתרחש ממש בקרוב. הוא קיווה כל כך שהרך הנולד יהיה בן, כי היו לו תכניות כל כך גדולות עבור בן זכר. האב היה נגר, והוא רצה ללמד את בנו את מלאכת הנגרות. "או, יש לי כל כך הרבה דברים ללמד אותו". כך היה נוהג לאמר. "אני אלמד אותו את כל הטריקים ואת כל סודות המקצוע, ואני יודע שהוא יתרגש וימשיך את שמה של האומנות הזו בתוך המשפחה". וכך, כשהלידה הסתיימה וזה אכן היה בן זכר, האב היה מוצף בשמחה ואושר. "זה הבן שלי!" צעק בפני כל. "זהו הילד שיישא את כבוד המשפחה. הוא האחד שיישא את שמי. זהו הנגר החדש הנפלא, כי אלמד אותו את כל מה שאני יודע. יהיו לנו זמנים מופלאים יחד, לבני ולי".

וכך, כשהילד גדל והפך בוגר יותר, הוא אהב את אביו, כי האב הרעיף עליו אהבה אינסופית ובכל הזדמנות הרים אותו באמרו – "בן, רק חכה עד שאוכל לחלוק את הדברים הללו אתך! אתה עומד לאהוב את זה. אתה תחלוק את השושלת ואת האומנות שלנו ואת המשפחה שלנו, ואנו נהיה גאים בך, גם הרבה אחרי שכבר לא אהיה כאן". אך משהו בלתי-רגיל קרה לאורך הדרך. כשהחיים התקדמו, הבן החל להרגיש חנוק מכל תשומת הלב שהורעפה עליו, מהחיבוק החונק הזה. הוא החל להרגיש כי יש לו דרך משלו, עוד בטרם הבחין בזאת או אמר מילים אלו לעצמו. הבן התחיל למרוד בדרכים מזעריות. כשהגיע לשנות הנעורים, כבר לא היה מעוניין יותר במה שהיה לאביו לאמר אודות נגרות, או שושלת-דם. וכך אמר בכבוד לאביו – "אבא, בבקשה תכבד אותי; יש לי רצונות ומאוויים משלי. ישנם דברים שאני מתעניין בהם מלבד נגרות".

האב לא האמין למשמע אזניו, ואמר – "אך בן, אינך מבין! עליך להבין כי אני חכם ממך, ואני יכול לעשות החלטות עבורך. תן לי להראות לך את הדברים הללו. סמוך עלי, אפשר לי להיות מה שנועדתי להיות כמורה עבורך, ויהיו לנו זמנים נפלאים, לך ולי". ענה הבן – "אינני רואה זאת כך, אבי. אינני מעוניין להיות נגר, וגם אינני רוצה להכאיב ולפגוע ברגשותיך, אדון. אך לי יש דרך משלי ואני מבקש ללכת בה". זו הייתה הפעם האחרונה שהמילה- "אדוני" הוזכרה, כי הכבוד בין האב והבן החל להתפורר בהדרגה עד שנעלם והפך להיות ריק שחור עטוף בחושך. כשהבן גדל אף יותר, הוא גילה שהאב המשיך לנדנד לו ולנסות לשנות את דעתו, כדי שיהפוך להיות משהו שלא רצה להיות כלל. וכך עזב את הבית, מבלי לאמר אפילו שלום לאביו. רק הותיר אחריו פתק בזו הלשון – "בבקשה עזוב אותי לנפשי, הנח לי". האב היה נחרד ומזועזע. "הבן שלי", הוא חשב לעצמו, "חיכיתי עשרים שנה לזמן הזה. הוא אמור היה להיות הכל עבורי. הנגר, המאסטר המקצועי האומנותי הנושא את שמי! אני מתבייש. הוא הרס את חיי".

הבן חשב אף הוא – "האיש הזה הרס את ילדותי ועיצב אותי לכדי משהו שלא בחרתי להיות. לכן אינני מעוניין לקבל ממנו חיבה, אינני בוחר בזה". וכך, היה שם כעס גדול ושנאה תהומית בין האב ובנו. תחושות אלו נותרו בעינן במשך כל ימי חייהם. וכשלבן היה ילד משלו, זו הייתה ילדה, והיא הייתה יפהפייה. לרגע חשב הבן, "אולי, רק אולי הייתי צריך להזמין את אבי לראות את התינוקת השייכת לשושלת-הדם שלו". אך אז הוא שקל מחדש וחשב – "לא!! זהו האב שהרס וחירב את ילדותי, זה האב השונא אותי. אינני עומד לחלוק עמו דבר". וכך האב לא זכה מעולם לראות את נכדתו. חלפו השנים ובשנתו ה-83 מת האב. על ערש דווי שיחזר את העבר ואמר – "אולי עכשיו, כשמותי קרב, אתקשר לבני". וכך, ברגע של בינה ותובנה, בעודו חש את מותו הסוגר עליו, הוא קרא לבנו לבוא. התשובה מהבן לא בוששה להגיע – "לא אכפת לי ממך, כי הרסת את חיי. הישאר הרחק ממני". ועוד הוסיף הבן – "אני אשמח במותך". או, כמה אנרגיה של שנאה הייתה במוחו ובשפתיו של האב בעודו משתנק ונושם את נשמתו האחרונה, בחשבו כיצד זכה לילד כל כך מתועב ונבזי.

הבן חי חיים טובים. גם הוא הלך לעולמו בשנות השמונים שלו, מוקף בבני משפחתו שאהבו אותו כל כך, והתאבלו על תמצית מהותו אשר כבר לא תצעד על פני הפלנטה הזו. וכאן, יקירים הוא המקום בו הסיפור מתחיל באמת. כי הבן נפטר ועבר אל מערת הבריאה. הוא עבר, כמו כל נשמה, את מסע שלושת הימים, בו אסף את תמציתו ואת שמו ונע לכיוון היכל הכבוד. שם בילה שם זמן רב וזכה להערצה ולאהבה אינסופית, כאשר מיליוני ישויות, פשוטו כמשמעו, באצטדיון שאינכם יכולים אפילו להתחיל ולתפוס או להכיל את גודלו, הריעו לו וכיבדו אותו על כל מה שעבר בעודו בפלנטה. הבינו, יקירים, כולכם הייתם שם בעבר. אך איננו יכולים להראות לכם זאת, כי זה יקלקל את זמנכם כאן, על פני האדמה אם נעניק לכם יותר מידי הזכרויות. אך יום אחד תהיו שם שוב ותאספו את הצבע הבא שלכם. כי הצבעים הללו נראו על ידי כל אלו שפגשו אתכם ביקום הזה. צבעכם נראה כתג זהות המצביע ומעיד על היותכם לוחמי אור על הפלנטה. קשה לכם לתפוס זאת, אני יודע כי ברגע הזה, בעודי מספר לכם את הסיפור הזה, אתם מתקשים להכיל. אך זו האמת בכל אופן.

אין לכם מושג מה רב הוא חשיבותם של התגיות הארציות הייחודיות שלכם. יום אחד תיזכרו במילותיי, כשתפגשו אותי בקהל בהיכל הכבוד. וכך, הבן היה שם וקיבל את אותות הכבוד, את עיטורי התהילה. הצבעים החדשים הונחו בתוך צבעיו עמוק בתוך האנרגיה שלו כדי שיתערבבו להם יחד כל הצבעים, כדי להראות לכל הסובבים אותו, מי הוא היה. וכשהזמן הזה נגמר, הבן לבש את אדרת הישות האוניברסלית שלו ונכנס אל תוך תקופה בה ראה מיידית את חברו הטוב דניאל, החבר שעזב כדי להגיע לפלנטה ארץ. הוא ראה את דניאל מעבר לחלל ולריק וקרא לו בקול – "זה אתה! התגעגעתי אליך כל כך"! והם חברו להם יחד והתחבקו והאנרגיה שלהם התמזגה והפכה לאחד. הם דיברו באושר גדול אודות הזמנים האוניברסליים המהנים שהם עברו יחד לפני שבן הלך לפלנטה ארץ. בעודו משתעשע ומפזז בשמחה עם חברו דניאל, יום אחד אמר לו – " אתה יודע, דניאל, היית אב נפלא כשהיינו בארץ. "חברי הטוב, הייתי בן נפלא". ענה לו דניאל. "כמה מדהים זה היה, כל מה שעברנו כבני-אנוש. כמה שלמה הייתה הדואליות שהפרידה ביננו כחברים טובים בעוד היינו על פני האדמה.

"כיצד זה יכול להיות כך"? שאל הבן לשעבר. "או...זה היה בגלל הצעיף הדחוס שהיה, במסך האטום חזק, עד כי לא ידענו מי היינו באמת". ענה האב לשעבר. "אך התכנית עבדה היטב, ממש טוב, האין כך?" שאל הבן לשעבר. "אכן כך". ענה דניאל. "כי מעולם לא היה לנו, אף לא פעם אחת, אף לא הבהוב אחד או נצנוץ של אמת, אודות מי שאנו באמת". וכעת, נעזוב את שתי הישויות הללו, בעודן נעות לכיוון התכנית הארצית הבאה שלהן. וברקע אנו יכולים לשמוע את האחד האומר לרעהו – "או, בוא נעשה זאת שוב! רק שהפעם, אני אהיה האם ואתה תהיה הבת". עד כאן המשל.

עיקרי הדברים מאת המחבר לי קרול – "הסיפור היקר הזה, מסופר במיוחד לחלק מכם הקוראים אותו כעת, הוא עבורכם, הזקוקים עדיין להכיר במתנות המתרחשות בחייכם, אלו שעדיין לא הביטו על האהבה שנדרשה מהישויות שהסכימו להיות כל מה שהן בחייכם. זו הזמנה לזהות את חבריכם הטובים ביותר, הביטו מעבר לדרמה!!!! הסיפור הזה מהווה דוגמא לכעס ושנאה, שהן רק תכונות קארמטיות. אלו הם תבניות של פחד שיש לשבור אותן. ואומר לכם כעת, שאם האב או הבן היו מבינים ויודעים מי הם, הם היו צועדים היישר אל תוך הפחד והשנאה והכעס, ויוצאים מהעבר השני ובאמתחתם אהבה בלבד. אם מישהו מהם היה מתעורר, האחר לא היה מתנגד לו. הדברים היו יכולים להיות אחרת, עבור שניהם.

זהו השיעור האנושי של העידן החדש. ללא קשר למה שאתם חושבים שנמצא מולכם, ולא משנה באיזו דרך הוא מופיע בחייכם, זה עשוי להיות רק מבחן הכתוב על דף שקוף, המוכן להתמוסס ולהתגייר לכדי משהו אחר. האם יש בכם כעס שאינו פתור על אדם אחר בחייכם? זהו מבחן המאפשר לכם להיכנס אל תוך האהבה והפשרה שאין בה דבר מלבד שלווה. זהו רק טריק של הקארמה ושיעור עבורכם, במיוחד כשאתם מודעים גם לאנרגיה הנדרשת כדי לשמר את הרגשות הקשים הללו. אתם יודעים כיצד זה נראה ומרגיש, כאילו כעס, טינה ושנאה מנציחים את עצמם בלעדיכם. הגיע העת לשחרר זאת. האהבה היא הכוח העצום ביותר ביקום. אנרגיית האהבה הזו אינה רק דבר שמעניק לכם שלווה והעצמה. זו האנרגיה האחראית גם על השקט שלכם לנוכח כל ההאשמות, עצם החוכמה וההבחנה לדעת שאתם הם אלו שעזרתם לתכנן הכל סביבכם.

באופן מוזר שכזה, האהבה הזו היא גם אחראית על רוב הדברים שאינם מוארים, כל מה שתוכלו לתאר, כי מקור התפאורה הקארמטית שלכם הוא גם אהבה. לעיתים יש צורך בפרצוף מוזר בדמות שנאה וכעס כלפי בן משפחה, אך אהבה היא מלכת כל התכניות. היא אורבת ומתגנבת וממתינה לכם שתגלו אותה בתוך פיתרון הפחד שלכם. יש בה תוכן ועובי. יש בה הגיון וסיבה. היא התמצית של היקום, והיא הועברה אליכם בתוך מילותיו של הסיפור הזה". לי קרול / קריון.

ובנימה אישית,

העולם הוא במה וכולנו שחקנים. עוטים על עצמנו אדרת, נהדרת, נוראית, טהורה, פראית, שקטה, עצבנית, חכמה, טיפשית. שמחה, עצובה, אנושית. יום יבוא בו כל אחד מאיתנו ישתחווה בפעם האחרונה ויעזוב את הבמה הגדולה הזו. בסיום המחזה כולנו ננשום יום אחד את נשימתנו האחרונה. בואו וניתן כוונה כי נהיה מוקפים בבני-משפחה ובחברים אהובים. נפעל בכל מאודנו כדי שליבנו יהיה מלא אהבה. בטרם נפשוט מעלינו את התפקיד הזה, הרגעי, לפני שניעור למהותנו הנצחית, נזמין אלינו בינה ותבונה אשר יעזרו לחבר את כל הנקודות, את כל הדמויות והטיפוסים והאירועים בחיינו, לכדי קו אחד נפלא של אהבה.

שנזכה לראות במו עיננו, את פרצופם האמיתי של המורים הגדולים באמת של חיינו. כל הנשמות המאתגרות, שדחפו אותנו עד קצה גבול היכולת שלנו, שהרגיזו והכעיסו והעליבו ורמסו, שקצצו את כנפינו, ובעשותם כך, אפשרו לנו להתעצם ולהתחזק ולצמוח. אלו הן הנשמות היפות ביותר, שלקחו על עצמם את התפקיד הקשה מכל – לשבור את ליבנו!!! אלו שהסכימו להיות בחיים האלו הכי חשוכים עבורנו!!! כדי שאורנו ייראה למרחקים, וממרחבי האינסוף, יחזור עד אלינו, עד שנוכל לחזות בו, ולראותו בעצמנו, כעצמי שאנו. כל הביטויים הם כולם ביטויי העצמי האוניברסלי שלנו, המשחקים איתנו את משחק החיים, בערבוביה של צבעים אינסופיים. הכלאה פלאית של צבעים שמעולם לא ראינו ואיננו מכירים. אבסטרקט מופלא, רקמה אחת גדולה. לו רק יכולנו לזכור, בכל נשימה, כי אלוהים שולח לנו רק מלאכים.

זהו תסריט מתוזמר מראש. הוא כבר נכתב וצולם ועבר בימוי והפקה. אפילו התפאורה מקורית. והמשחק? מכור מראש. זה רק אנו שרואים אותו כאילו בפעם הראשונה. הרי הכל ידוע מראש והרשות נתונה. ואנו מביטים על חיינו המרצדים מולנו על המסך הגדול ותפקידנו כאן דל משחשבנו. עלינו רק להתבונן. קדימה. אל האור. אל המסך המרצד. להיות עדים. להביט על סרט חיינו בעודו מתהווה ומתגלה בפנינו, ומשתנה בזכות התייחסותנו, ותשומת-ליבנו. ממש כפי שאנו הולכים לקולנוע לראות סרט שלמרות הביקורות המהללות, אינו מוצא חן בעיננו. הכוכב הראשי לא משהו... ואנו עוזבים באמצע, האם זה ישנה את סופו של התסריט? הרי הסרט יימשך גם בלעדינו, עד לאותיות הקטנות של הכתוביות האחרונות. ואנו נקוד קידה בפעם האחרונה לפעם זו, ונאמר תודה על הכל, על מתנת הייחודיות בים האהבה והאחדות.

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון.

Translated by Racheli Ganon – Master-Healer of Divine Source

#קריון

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb