• Racheli Ganon

קריון - על התזמון


מאנגלית -רחלי גנון

"קוהרנטיות היא החיבור לחלקי הגוף, החיבור בין האינדיבידואלים. קל יותר להרגישה מאשר להגדירה. זו אנרגיה אוהבת עשויה כולה מחוטי כסף של אהבה וחמלה, של בריאה ביניכם, היוצרת פאזל מושלם. המקור היצירתי הוא מקורו של החיבור הזה. הוא האלוהות הנוכחת ביניכם.

כשאנו מפילים את החומות, קל לחוש קוהרנטיות, להרגיש ולראות את האל בכולם. להתחבר לזרים גמורים, כי נשמות הן גדולות וחופפות והאנרגיה היא קולקטיבית. ההבדל בין הישן לחדש הוא כי יש הרבה יותר קוהרנטיות בינינו לבין השמש המרכזית. באנרגיה הישנה עבדתם לבד על הפאזל, כדי לפתור את מה שאתם אמורים לעשות. שאלתם, לא ידעתם, לא הייתם בטוחים. באנרגיה החדשה ישנה קוהרנטיות בכל מקום הנותנת לכם משוב.

אנו מדברים אליכם בדרכים רבות. תזמון – טיימינג , הוא שם המשחק. כולנו חלק מפאזל עצום. לנשמות העתיקות יש פאזל מורכב במיוחד, כי הם מתעוררים ומטמיעים את העובדה כי ישנו אור גדול מאשר בעבר, ואתם, יותר מכולם, יודעים כיצד להשתמש בו. כי עבדתם על פאזל החושך והאור במשך עידנים. האוכלוסייה מתרחבת. מהיכן מגיעות כל הנשמות החדשות? הן באות מבריכת הנשמות שמעולם לא הייתה כאן. וזהו תפקידכם. להדריך אותם. ולא באמצעות קורס....אלא בהענקת קוהרנטיות, אהבה, חמלה, הבנה.

תזמון הוא הכל. אתם ייחודיים. לכל אחד מהנשמות העתיקות יש מסלול שלם ונפרד. ולא משנה מהו הדבר שאתם עושים. הוא מוביל אתכם לאיזון, עזרה לעצמכם ולאחרים, ואלו הדברים העושים את ההבדל, כי אכפת לכם. ישנם הרבה פרויקטים ונושאים לפתור. בעבר, נתתי לכם מסר בו מטפורה, וציינתי כי יש לכם כרטיס לרכבת. ניתנה לכם הדחיפה לעשות משהו...וזה יצר הרגל הקיים בכם מתחילתו של הזמן. התגובה לדחיפה מהרוח היא תמיד מיידית, ליצור משהו שמגיע מאינטואיציה שמשמעותו היא – לעשות זאת מיד!!! וכך אתם דוחפים את עצמכם כל הזמן. זהו אספקט של אנרגיה ישנה, והרחבנו עליו בעבר.

הגיע הזמן למטפורה חדשה. ניתן לכם כרטיס לרכבת ואתם שמים אותו בקופסה. ובאנרגיה הישנה שאלתם – "אני לא יודע/ת אם יש רכבת, אם היא כאן. מתי היא מגיעה? אולי היא כבר בחוץ, מחכה לי? אני אפספס את הרכבת! עלי להיות מוכנה! קיבלתי דחיפה, עלי לנסות וללכת לשם....לפתוח מרכז ריפוי, לקנות אדמה, עלי להתחבר, להספיק". זו הרכבת, ואתם חיים בתוך קופסה ואין לכם כל מושג. אך אתם דוחפים את עצמכם שוב ושוב. וכתוצאה מכך, אתם עושים דברים שהם מחוץ לתזמון שלהם. מחוץ לטיימינג הנכון.

כשאתם יוצאים לרגע מן הקופסה ונוכחים לדעת כי זה לא עבד, אתם מתילים להאשים את עצמכם ואינכם יודעים אם הרכבת באה, או שהיא כבר נסעה. "החמצתי את הרכבת!" הטבע האנושי נוטה לחשוב כי אם הרכבת לא שם, החמצנו אותה. לעולם לא נחשוב שהיא פשוט עדיין לא הגיעה. וכעת, כשאתם חשופים לאנרגיה החדשה, אתם מקבלים כרטיס ושמים אותו בקופסה. כי כעת הנתיב שלכם מואר. אז אתם עומדים עם הכרטיס ומחכים לרכבת. האומנם?

אם הרכבת אינה על הפסים, זהו סימן מושלם לכך שהיא עדיין לא מוכנה!!! אינכם יכולים לעלות על רכבת שאיננה שם עדיין!!! כשהרכבת מגיעה, אתם עולים עליה ומתחילים את הפרויקט ועובדים עליו ומסיימים אותו. אם הרכבת עדיין לא שם, המשמעות היא כי עדיין לא הגיעה העת. הלו"ז שלכם זניח אם הרכבת אינה שם. באנרגיה החדשה, ראו את המסלול, ראו את הסיגנל שהוא עבורכם, האומר שזה עדיין לא מוכן. היו סבלניים, חכו מעט, תראו.....היא תבוא. כבר יש לכם כרטיס. הכרטיס הוא האינטואיציה כי עליכם לעשות משהו. כעת, בעודכם מביטים על הפסים באנרגיה חדשה, אל תמשכו תבניות ישנות אל תוך האור!!!

אינכם תקועים. הרכבת לא שם. זה פשוט! ואז תשאלו, אז מתי היא תבוא? היא תבוא כשהפאזל יושלם. כאשר דברים סביבכם ינועו. אינכם רוצים להתחיל משהו שייכשל, רק בגלל שאחרים עדיין לא מוכנים, או שהאינפורמציה אינה שלמה. זו אנרגיה ישנה. כולכם עשיתם זאת. גרמתם לזה לקרות מוקדם מידי. הקדמתם את המאוחר. כי הייתם בקופסה ולא ידעתם. קיבלתם אינפורמציה ופעלתם על פיה. זה מה שבני-אנוש עושים. אך פתאום, נשמות עתיקות בעלות אינטואיציה, מבינות כי הרכבת לא כאן עדיין.

"רוח יקרה, כשהזמן יהיה נכון, הראי לי! רוח יקרה, כשיגיע הזמן, עשי שזה יהיה בהיר ונהיר עבורי. זה יהיה הזמן בו אבצע ואפעל. זה יהיה הזמן בו כל הדברים שאמורים לבוא אלי, אכן יבואו".

ובמקום להמשיך לדחוף ולדחוף ולדאוג, אמרו לעצמכם – "אינני תקוע/ה". האור כאן כדי להראות לכם שהרכבת באה. ארגנו מחדש את הלו"ז שלכם. עבדו בקואורדינציה עם המסרים הברורים הניתנים לכם. אל תתרגמו את המסרים בצורה לא נכונה. ראו אותם כפי שהם. ישנה הדרכה בדרך בה דברים עובדים. ואם אתם דוחפים וזה לא עובד – הפסיקו!!! וחכו. עד שהרכבת תגיע.

מעולם לא היה זמן כמו זה, בו בהירות התנועה שלכם מכוונת אליכם בדרך הזו. נקו את הלוח ואפשרו לאור להדריך אתכם למקום הנכון. סיטואציות הפוגשות אתכם אינן מקריות. הן מעבירות מסר ואומרות לכם – "לכו! הפסיקו! חכו!" מעולם זה לא היה ברור כל כך. אתם חשבתם שאתם תקועים. המשיכו מכאן ואילך, עם הידיעה כי הרוח מחוברת אליכם בחוט כסף מופלא. מחוברת לכולכם. וזהו חוט שלעולם לא יוכל להיקרע. בין אם תבחרו לראות ולהשתמש בחוט, זו בחירתכם. אך כשאתם רואים אותו ואוחזים בו, מתחילה התקשורת. וכשזה יהיה מחובר לכולכם, תתחילו לקבל סימולטנית וקולקטיבית, מסרים שימשכו אתכם יחד בקוהרנטיות, וכך תגרמו לדברים שמעולם לא קרו בעבר על הפלנטה, להתרחש.

כשהקוהרנטיות בין האנושות תגיע לנקודה מרבית, יהיה שלום על פני האדמה. זהו הסכם החמלה בין כל האנושות, ולעולם לא תהרגו איש את רעהו. זו החוכמה המגיעה מן האור. אתם רק התחלתם. אתם רואים דברים שאינכם מבינים. אך דעו זאת – האור יזעזע הכל ועליכם לעבור דרך זה כדי לדעת מה אתם רוצים ומה לא. ואין מספיק נשמות עתיקות שהן כבר מגויסות לעזור למעבר החלק. אז הצטרפו והבינו את ההתעוררות לאור, לחיים ארוכים, עם הרבה פחות חרדות והרבה יותר פתרונות. זהו החיבור לחוט הכסף המחבר אתכם לכלל האנושות ולמקור היצירתי. וזה תמיד היה כך.

הביטו על העתיקים ועל החוכמה שנלמדה אשר יושמה באמצעותם. הם כיבדו את האדמה, כלומר הבינו את החיבור בין גאייה לאנושות. הם נשמו את האוויר שגאיה העניקה הם ואמרו תודה. הייתה ברית בינכם לבין כל הדברים שיצר משהו שהחזיק מעמד. תנו לחיבור הזה להתחיל שוב גם בחברה המודרנית. תנו לאור לצאת כדי שתבינו את הסימנים מהרוח. מתי ללכת. מתי לבוא. מתי להיות. ומה אם ידעתם כי לעתיקים היה את כל זאת, והם ראו בחיות, בשמיים, בכוכבים, בפלנטות, הם האמינו בהם. אגלה לכם כי המקור היצירתי נתן להם את מה שהם ביקשו וכך הנחו את חייהם.

ואתם? איבדתם את זה לחלוטין. כעת זה הזמן לשנות זאת, לסמוך על האינטואיציה שלכם, לבקש הדרכה ולדעת כי הרכבת שם. כל זה נגיש כיום. ואתם, המאזינים למסר זה, יכולים לנשום באנחת רווחה ולהבין כי דבר אינו שגוי בחייכם. יש לכם כרטיס יפהפה, אינטואיציה, האומרת כי יש לכם הכישרון להרכיב הכל יחד ולעשות את כל הדברים הללו. אך עדיין לא! יבוא זמן וזה יהיה ברור. תפגשו את האנשים הנכונים והתנאים הנכונים יבשילו ויופיעו בחייכם.

עליכם לחייך בנקודה הזו ולאמר – "רוח יקרה, הנה הכרטיס שלי!!!" האמינו בזה. נשמו בקלות, כי אתם ידועים על ידי האלוהים. וכך הוא הדבר. קריון.

ובנימה אישית,

מלבד אהבתי הגדולה לקריון, אני מאוהבת במשלים ובסיפורים ובמטפורות שהוא בונה עבורנו במסריו ואשר מלווים אותנו במשך שנים כה רבות ועוזרים לנו לגעת בדברים שהם הרבה מעבר להבנתנו. בעיני הוא מספר הסיפורים הטוב בתבל. רבות סיפר לנו על האיש/ה ושמו וואו.....שעבר כל כך הרבה דברים. ואנו מצאנו את עצמנו בתוכם, ונזכרנו, והחכמנו, ואמרנו לעצמנו...אהה!!!

זוכרים את הסיפור על הילד היושב על חוף הים, וחושב כי זהו כל עולמו? והוא בטוח שזהו החוף היחידי, זו פיסת השמיים הקיימת.....מבלי לדעת כי יש אלפי חופים, בפלנטה הזו בלבד....כך במטפורה אחת פשוטה , התרחבה עבורנו היריעה לשאר העולמות והיקומים המקיפים אותנו. כך למדנו על עצם היותנו התינוקות, הילדים החדשים בשכונה....

ואחרי הסיפור הזה, הגיעה מטפורת החדר. קריון דימה את חיינו לחדר שיש בו שני חלונות. והחדר הזה הוא כל העולם שלנו. והגבולות ברורים ואין ספקות, כי זה מה שיש – רק החדר הזה. ואז אנו פוקחים את עיננו, ברגע הנכון, ומחליטים להביט מעבר לווילון, לפתוח את החלון. ואנו מגלים שהחלון הוא בעצם מעלית בת 100 קומות, ואנו גרנו כל העת רק בקומה הראשונה.....

כולנו מגיעים לעולם עם תמימות גדולה יותר או פחות.... אני זוכרת את עצמי בילדותי, רצה מאושרת בשדות, וחוט הכסף המחובר לראשי מנתב את דרכי....מסית את האבנים מהשביל עבורי. וגם בסוף עידן התמימות נותר בי התום. הרי אנו פוקחים את עיננו בדיוק בתזמון המושלם עבורנו. ואף לא דקה קודם. לכן הלקאה עצמית היא כל מיותרת, כי לא יכולנו לדעת מראש אחרת. וכפי שקריון חוזר ואומר לנו – "אינכם יודעים את מה שאינכם יודעים". ומשום מה, מתנגן בראשי כעת השיר – "בעצב לא רב, וביגון לא קודר, כי הזמן את העצב ליד המתים קובר".

יש לי כרטיס לרכבת!!!! במשך השנים, ייחלתי לה וחיכיתי, לעיתים בחוסר סבלנות, שתבוא כבר....ואמרו לנו – "אל תגידו יום יבוא. הביאו את היום". ועשינו, וניסינו, ודחפנו והתרסקנו, מבלי לדעת כי היום לו אנו מחכים יבוא בזמנו. בתזמון המושלם. לפני שנים חשבתי שפספסתי את הרכבת. שלא עשיתי מספיק. שאינני ראויה. ואלוהים רק צחק ואמר לי....מה הם 50 שנותייך לעומת הנצח? עוד הכל לפנייך.

ובעודי ממתינה לרכבת, בנתיב המואר, הגבוה, עובר לו מטוס סילון וחוטף אותי לטיול בשביל החלב.....אך אפילו צי שלם של חלליות לא יחליפו את הרכבת שכולנו מחכים לבואה. לכולנו יש כרטיס.....אז נחייך וננשום עמוקות, ונמתין לתזמון האלוהי הנכון והמושלם.

ועכשיו, ממש לפני ארוחת הערב, עולה בי זיכרון של משל מופלא נוסף שסיפר לנו קריון.....על מרק הבריאה ועל הסלט שמרכיביו הם כל אחד מאיתנו. תחילה שמו שם את העגבניות, ואחר כך את המלפפונים, ואחריהם הגיע הבצל והפלפל הירוק, והכרוב, והקולרבי......ורק בסוף מגיע תורו של המלח. אנחנו המלח. התבלין המשובח המשפיע על טעמו של כל הסלט... ונזכרתי באגדה קסומה. מצרפת אותה להנאתכם, כך לעונג שבת.

המלך שאהב מלח

במדינה רחוקה חי מלך אחד עם שלוש בנותיו ואשתו המלכה. חי באושר ועושר וכל נתיני הממלכה אהבו אותו והוא כמובן החזיר להם אהבה. אך כמובן שהוא יותר מכל את משפחתו ופינק אותם רבות והרעיף עליהם מתנות רבות ועוד דברים רבים אחרים. באחד הימים כאשר הסבו בני המשפחה המלכותית לאכול את ארוחת הצהרים נחה דעתו של המלך והוא חשב בליבו שכדאי לבדוק עד כמה בנותיו האהובות אוהבות אותו באמת.

ואכן הוא שאל את הבת הבכורה כמה היא באמת אוהבת אותו והיא ענתה שאין ולא תהיה כגודל האהבה שלה אליו, לא בממלכה שלו ולא בשום ממלכה אחרת. שמח המלך בליבו ואמר: זאת באמת בת אוהבת שהיה כדאי להשקיע בה. לאחר מכן שאל את הבת השנייה את אותה השאלה והיא השיבה לו, כי אם יניחו את כל משקלות העולם על כף המאזניים לא יוכלו להוריד את הכף הנושאת את אהבתה אליו. שמח גם על כך המלך ומיד פנה אל הבת השלישית ושאל אותה: ואת ילדתי הקטנה, שמעת את אחיותיך כמה הן אוהבות אותי. ומה תהיה תשובתך לשאלה הזהה? חשבה הבת וחשבה, וענתה: אני אוהבת אותך כמו "מלח". לשמע התשובה, כעס המלך ורגז עד מאוד. מה זה? מה? האם אמרת שאת אוהבת אותי כמו מלח? והיא השיבה בחיוב.

קם המלך מכיסאו והורה מיד לסלק את הנסיכה מהארמון , ללא כלום, ושמלתה בלבד על גופה. ולא הועילו תחנוני המלכה ואחיותיה הנסיכות והיא סולקה מהארמון . עברו ימים, חודשים ושנים. הנסיכה שהחלה לנוע בארצות ניכר הגיעה יום אחד לממלכה שלא הכירה ולמראה יופייה הרב והחן הרב שהיא השרתה, שמע עליה המלך של אותה ממלכה, הזמין אותה לארמון על מנת להתרשם ממנה, כאשר בליבו המחשבה כי זאת הכלה שחיפש לבנו יורשו מזה זמן רב.

ואכן היא שבתה את ליבו, הן ביופייה והן בהתבטאותה, והן בנימוסיה. ומיד שאל אותה באם תהיה מוכנה להינשא לבנו יורש העצר. כמובן שהיא השיבה בחיוב והמלך הורה על מסיבת אירוסין גדולה שבה הוא הזמין את כל המלכים מסביב לממלכתו. ביניהם היה גם המלך שהוא אביה של הנסיכה, אשר כמובן לא ידע כי מדובר בבתו. וביום הגדול הוא הופיע עם פמלייתו וכל אנשי ביתו למסיבה.

ובראות הנסיכה את אביה וקרוביה היא הורתה לטבחים שעמלו על הכנת הכיבודים והארוחות כי למלך הנ"ל שהוא אביה יוגשו כל המאכלים ללא מלח. אף לא טיפה של מלח. וכך אכן היה. כל התבשילים והכיבודים שהוגשו לאותו מלך היו ללא טיפת מלח. המסובים החלו להתכבד לשתות ולאכול. וכאשר הוא טעם מהמנה הראשונה, כרכם את פניו ולא המשיך לטעום כי זה היה ללא מלח, חסר-טעם לחלוטין.

הוגשה מנה שנייה וכך הלאה ובכל פעם שניסה לטעום נפלו פניו והרחיק את הצלחת מלפניו ונשאר רעב ומעונה עד שהמלך שהזמינו התערב ושאל אותו מדוע אינו אוכל כשאר המוזמנים. הדבר העליב אותו מאד. השיב לו המלך, אבי הנסיכה: איך אפשר לאכול או לטעום מהאוכל שאין בו טיפת מלח? הדבר היקר בעולם שאין שני לו ?

כאן התערבה הנסיכה, בתו של המלך ואמרה לו: "אז איך זה שגירשת אותי מביתך רק כי אמרתי שאני אוהבת אותך כמו מלח? והנה אתה בעצמך אומר כי המלח הוא הדבר היקר בעולם? אז נפל המלך לרגלי בתו, ביקש את סליחתה וכמובן החזיר לה את כל זכויותיה בממלכתו.


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb