• Toko-Pa

מבט רענן על דיכאון


מאנגלית – רחלי גנון

עצב יכול לשרת אתכם, הידעתם?

"אימי ישנה עם גרזן מתחת לכרית". כך מספרת מישהי בקול שבור. "חיינו בטרור שאבינו יחזור יום אחד וירצח אותנו בחשכת הליל. אך מסיבה כלשהי, ואינני יודעת מדוע, תמיד ציפיתי להיות שמחה ומאושרת".

האומן חוויר טלז' הרכיב שני מסכים הפונים אחד כלפי השני בשני קצותיו של חדר ארוך וחשוך. על מסך אחד הוא הקרין יצירת אומנות משנה 1928 בשם – תשוקה של ג'אן דארק, ובמסך השני הקרין ראיונות אינטימיים שערך עם 12 נשים החיות בבית חולים לבריאות הנפש באוסטרליה.

ג'אן דארק, שהכרזתה על התגלות אלוהית הביאה אותך להישרף על המוקד ב-1431, הוצגה משמאל כסובלת מהאינקוויזיציה הברוטלית של הכנסייה. מצד ימין, אחת הנשים הצעירות מבית החולים רייזלי מספרת על מחויבותה להיות אקספרסיבית מידי בכיתה. במבט משמאל לימין, מסיפורה של ג'אן דרק אל הסיפורים שוברי הלב של הנשים הכלואות, יש כאן תיק חזק של מערכת יחסים. שש מאות שנים מאוחר יותר, מעט מידי השתנה. לאנושות יש היסטוריה של נידוי וחרם של כל אלו שלא הובנו כהלכה.

בהתאם למחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת טורונטו, מרשמים אנטי דיכאוניים בקנדה גדלו במספרם מ-3.2 ל-14.5 מיליון בין השנים 1982 עד שנת 2000. אך למרות העזרה התרופתית, תופעות הדיכאון רק עולות. ארגון הבריאות העולמי חזה שעד שנת 2020, דיכאון יהיה הסיבה המובילה השנייה בגודלה של "נטל חוסר היכולת הגלובלית". מונח מכובס למוגבלות.

למרות שתרופות משמעותן ישועה לגיטימית לרבים מאד, (מאמר זה לא נכתב עבור אלו שעובדה זו נכונה עבורם), הם הפכו להיות פתרונות הכוללים את כל המצבים בעגמומיות הקולקטיבית שלנו. במקום לחקור את האינטליגנציה של המלנכוליה שלנו. בצפון אמריקה, למשל, קיים איסור על צער. וכך אומר הפילוסוף הבולט בתחום האתיקה – קרל אליוט:

"חלק מהדאגה המטרידה אודות פרוזק וסוגים דומים של תרופות אנטי-דיכאוניות הן, שהסימפטומים שהן מטפלות בהם, הן חלק מחבילה של המקום הבודד, הנשכח, העצוב בצורה שלא ניתן לשאתה, בו אנו חיים".

אובדן של חיים סימבולים

מריון וודמן, אנליסטית וסופרת מקנדה מספרת לנו כי מה שאנו חווים כחברה הוא אובדן החיים הסימבוליים. החלפנו את האימפולס הטבעי שלנו להעריץ את הקדוש, בעולם חומרני. אנו צוברים ואוגרים עושר במקום לחזק את ערכינו. אנו רודפים אחר ידע במקום חוכמה, ובוחרים בסמלי סטטוס במקום יחסי גומלין, הדדיות וקישוריות.

התרופה הנוגדת למשבר הנוראי הזה של משמעות בידיעת מה הוא מה, גב' וודמן קוראת לו – "הנשי הבוגר". זוהי ממלכתה של הפנימיות, של הגוף, של הרגשות והחלומות. הנשי הבשל הוא אודות מציאות המקשיבה אחד לשני, חופרת בלכלוך הבלתי-מודע, הזבל המתמשך הנקרא – "הדממה הריקה המקדימה את העבודה היצירתית".

הנשי הבוגר הוא הדממה, השקט. זהו החיבור מחדש לעצמנו ולאחרים.

במקום לראות דיכאון כחוסר-תפקוד, אנו יכולים להתחיל לקבל בברכה את האיטיות שהדיכאון מביא עמו. אנו אף עשויים לזהות את הפנימיות המלווה אותו כתגובה אינטליגנטית לתרבות השיגעונית שאנו חיים בה. וכשאנו יכולים לעמוד בפניו, נוכל אפילו למצוא שהוא פותח דלת ליופי. מתוך הריק נגלה כל שישנו.

על פי גרגורי אור, מחבר "שירה כהישרדות", עולם הסבל יכול לשמש קרקע פורייה במיוחד. זהו המקום בו אנרגיה ועוצמה אינטנסיבית מתרכזות וממוקדות בתוכו. זו צורה של מקום שהוא מעבר לשלטונם של הכאוס והאקראיות. זהו מקור ההמצאות הגדולות ביותר שלנו. גברת וודמן ממשיכה ומספרת לנו – "כאשר אני כותבת פואמה כדי לעזור לעצמי להתמודד עם הפרעה חמורה, אני רושמת את ההפרעה שהוציאה אותי מאיזון בתחילה, ואז אני שותלת אותה בתוך השיר, הפואמה. התוצאה הספרותית היא פואמה של הישרדות.

הרעיון הזה של ריפוי הפצע על ידי כניסה לתוך האנטיתזה, המנוגדת לאידאולוגיה הדומיננטית שלנו. אך ישנו מיתוס ישן שסופר על ידי העתיקים בשבט הלקוטה, אחד מהם בשם ליין דיר, המדבר על חשיבותה של הפציעה, הפגיעה. לאחר שאתה מת, האגדה מספרת כי אתה פוגש מכשפה זקנה בעולם שמעבר, שתאכל את כל הצלקות שלך ואז תאפשר לך להמשיך הלאה. אם אין לך צלקות, היא תאכל את עיניך במקום זאת, ואתה תהיה עיוור בחיים הבאים. או כמו שלאונרד כהן כתב בפואטיות – "ישנו סדק בכל דבר, זו הדרך בה האור נכנס פנימה". לעיתים קרובות, ישנו חוט מקשר, צד חיובי לכל הסבל שלנו. השאלה היא, האם אתם מוכנים לחפש אותו?

היופי שבתוך העגמומיות

אקטיביסטים למען בריאות מנטאלית, הנחושים בהחלטיות להיוותר בעיניים פקוחות, עקבו אחר צעדיהם של קבוצות נוספות הסובלות מסטיגמה ודרך לימוד, מחאות וגאווה, תנועה בינלאומית נולדה. אנשים מכל הקשת, כולל ידוענים, מביעים את המגבלות והלקויות המנטליות שלהם בפתיחות ומשתפים את הקהל הרחב. ממש כפי שעשה הנסיך הארי לאחרונה. כך הם מדגימים שהחיים, בעצם, יכולים לשגשג גם עבור אנשים החולים מנטאלית.

אחת מהחלוצות מעוררות ההשראה בקנדה, בה יש מודעות גדלה לבריאות מנטאלית, היא ליזה בראון, שהייתה בשנות השמונים המוקדמות אחות במוסד להתמכרויות ובריאות מנטאלית. במהלך השנים, היא החלה לשים לב למספר הגדל של הלקוחות שהציגו יכולות יצירתיות גבוהות. בתחילה, היא החלה לארגן תערוכות קטנות של אומנות ויזואליות כדי לאפשר ללקוחות אמצעים להביא את האומנות שלהם בפני קהל גדול יותר. ואכן, במהרה ההשתתפות גדלה בצורה משמעותית, עד שהיא ייסדה את פרויקט "תיאטרון עבודת האנוש" בשנת 1991.

בעשור אחד וחצי, הוא צבר חברות מרשימה של אומנים, מקצוענים וחובבניים כאחד, אשר התמודדו או נרפאו ממחלה מנטאלית, ואשר ייצרו יצירות אומנות יוצאות מגדר הרגיל, ולאחר מכן גם הפכו למנטורים בכל מסגרת שניתן להעלות על הדעת. פרויקט זה אינו מספק ביטוי יצירתי רק לסובלים מבעיות נפשיות, אלא משרת כדי לחזק ולתגבר את הגשר להתעלות מעל הסטיגמה.

ב-2003, נוצר "פסטיבל השיגעון והאומנות", מיזם בינלאומי שמחבר יחד קבוצות אומנים מגוונות בעל משימות דומות, או אתגרים דומים, מכל העולם, כדי שיציגו את יצירותיהם או הופעותיהם בציבור. זה המקום בו אנו מתחילים לראות את הכוח גלובלי בו "גאווה משוגעת" מתהווה. אך כפי שבראון מסבירה, זה אינו ארגון הבא לתמוך או לסנגר לטובת משהו. כי ככל שישנם מטופלים רבים שהם מתנגדים נחרצות לשימוש בתרופות, כי התרופות מקהות ומעמעמות את החושים היצירתיים שלהם, ישנם רבים באותה מידה הטוענים כי לקיחת תרופות, זו הדרך היחדה בה הם מסוגלים לתפקד.

ישנו יופי וריפוי שלא ניתן להתכחש אליו, כשאנו מביעים את השדים הפנימיים שלנו באופן יצירתי.

מתנותיו של החושך

ואכן, במקום לבחור צד, ליזה בראון נותרת במקום נייטרלי בנושא הזה, ומשקיעה את כל משאביה בעבודה יצירתית. היא משוחררת במידה מסוימת מהסטיגמה שנושאת עמה מחלת-נפש, כאחת מהאומנים המשמשים כחיל-רגלים של התנועה המתפתחת הזו. אלו האמיצים, היוצאים החוצה ומספרים לכל העולם אודות המאבקים שלהם בדיכאון ובהתמכרויות, נותנים עדות לסבל שלהם, וחולקים את הריפוי שלהם.

לתהליך היצירתי אין רק אפקט משקם על הבריאות המנטלית של האינדיבידואל, אלא הוא מתרחב החוצה לאותם המקשיבים, הקוראים והמתבוננים המגיבים לזה. הגאולה מורגשת בעקיפין כפי שליזה מביעה זאת – והם מזדהים עם זה, כאילו זה היה, בדרך מסוימת, שלהם.

אז אולי במקום לשאול מה לעשות כדי להרחיק מאיתנו את העגמומיות שלנו, הרעיון האמיץ יותר הוא להישאר קשובים אליה. אם נקבל בברכה את העצב האישי שלנו, נוכל להחלים את תחושת המשמעות בחיינו, ואפילו לתרום משהו בעל ערך לקולקטיב בתהליך הזה. אולי נהיה יום אחד כמו המשורר ג'וברן חליל ג'וברן, הכותב ומדמם ברצון רב.

"ילדיכם אינם ילדיכם. כי פרי געגועי החיים אל עצמם; באים המה דרככם, אך לא מכם, חיים עמכם אך אינם שייכים לכם. תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם, כי להם הגיגיהם. גופם ישכון בבתיכם, אך לא נשמתם. כי נשמתם מסתופפת בבית המחר – שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם. אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם. כי החיים פניהם קדימה, לא לאחר, והם לא יתרפקו על האתמול".

לקריאה נוספת ממאמריו של Toko-Pa – http://eepurl.com/jtRaL

ובנימה אישית,

ישנו סדק בלב אהבה. עצב היה נדבך מרכזי בתסריט חיי. פרידה הייתה עקב אכילס בחיי, השיעור הקשה מכל. ולכן, בדיוק שם, לימדו אותי החיים פרידות קשות מנשוא מלוות בעצב אינסופי. פרידה ממושא אהבתי הראשון שנהרג, פרידה מדודתי האהובה שנרצחה בהתקפת מחבלים, פרידה מסבתא וסבא אהובים, פרידה מחברים קרובים, פרידה כתוצאה מפירוק משפחה וגירושין, פרידה מילד שמת בטרם נולד, פרידה מאבי האהוב שהלך לעולמו. ליבי נשבר לרסיסים כל כך הרבה פעמים, ונאסף, רק כדי שאבין כי אין פרידה כלל.

את אשליית הנפרדות, יחד עם הרצון העז להיות שייכת, הלבשתי עלי כאדרת, היא הייתה חיצונית לי, כי תמיד הייתי מחוברת. כל כך הרבה סטיגמות הולבשו עלי במחזור החיים הזה....שונה, מוזרה, הנחמדים במיוחד קראו לי מיוחדת...ובמאמר הזה מצאתי נחמה....הרי החיים לא עוברים לידנו. הם עוברים דרכנו ומתגלים מתוכנו. זהו תהליך אינסופי של פירוק ובנייה מחדש. נראה לי כי בגלגול הבא...לא יהיו הרבה עיוורים....אף מכשפה זקנה לא תעקור את עינינו. כולנו עמוסי צלקות, כאלו שרואים, וכאלו שפחות.

דיכאון הינו ביטוי עמוק יותר של עצב וטראומה. הוא היה חלק מחיי בצעירותי, כשעוד לא ידעתי ריקנות מה היא, ובזכותו יצאתי למסע ארוך של ריפוי עצמי לפני יותר מ-30 שנה. כיום באמתחתי סל כלים ויכולות רבות לעזור ולסייע לאחרים, לאלו היצירתיים ולאלו שפחות, לאלו המתמודדים כמו לאלו הנוטלים תרופות.

הגוף הרגשי שלנו אחראי ל-95% אחוזים מכל הסימפטומים הנפשיים והגופניים שאנו מתמודדים עמם. טיפול אנרגטי ממוקד המתמקד בסיבה שהובילה למצב דכאוני או דכדוך כזה או אחר, מוכיחה את עצמה חדשות לבקרים. לא רק אני משמשת הוכחה חיה לכך, גם רבים וטובים נוספים, שאיכות חייהם השתפרה פי עשרות מונים מכמה טיפולים בודדים.

אתם מוזמנים להתנסות. ולו בשל העובדה שהעולם יפה מידי, ואין שום סיבה לחיות בו בחוסר חשק, חוסר חיות וחיוניות, במצב רוח חשוך ומדכא, בחוסר תקווה. יש אור בקצה המנהרה.

האמינו לי, גם הצרות הגדולות ביותר מתגבשות להן ליופי. כי יש קשר ישיר בין מצב רוח ויצירה.

מתוך ספר השירה שלי – "שוררתי"

קסמי קוסמת / רחלי גנון

אני הקוסמת העושה קסמים

בתוך הקסם הגדול הנקרא חיים

במכחול וצבעים בכל הגוונים

מציירת דרך לבני אדם

העוזרת לחבר אותם לעצמם

ניסים בגוונים וצבעים נוצרים

מתוך הפגיעות הפגע והשבר,

ואני מזכירה לעצמי שוב ושוב

שרק את התפאורה אני מסירה

ואז מתגלה בשיא תפארתו

זוהר מופלא הנראה כמו קסם

נשמה ללא כסות החושפת מהות

אהבה עטופה בגוף היא זהב טהור

כשאחד הוא ליבנו החוזר אל האור

***כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Racheli Ganon – Master-Healer of Divine Source

Read Next: Are Creative Brains More Prone to Depression?


33 views

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb