• Racheli Ganon

קריון - המרחב המקודש שבכם


יוני 2017 - קריון מילוסטון

מאנגלית - רחלי גנון

אני מזמין אתכם לחוות את הדבר שאתם חושבים שאין לכם. מקום אליו תוכלו ללכת, אם תבחרו בו רגשית, מנטאלית ורוחנית. זהו עירוב אנרגטי שיכניס אתכם למקום השלו ביותר שאי פעם הייתם בו. האם אתם חושבים שהוא קיים בכם? פארק ילוסטון הוא נרחב, עצום וקדום. יש בו עצים בני אלפי שנים, הנהרות מביטים בכם ואתם חשים משהו.

נלך חזרה אל ההיסטוריה, והעתיקים שהיו כאן באזור. עשרות תרבויות ושבטים עברו דרך ילוסטון, אך לא גרו או התיישבו שם. כי הייתה שם תופעה מוזרה. לא היו שם חיות. בנהרות ובמפלים לא היו דגים, לכן זה לא היה מקום ראוי למחייה מבחינתם. המקום הבלתי-יאמן הזה, בעל האקולוגיה השונה והאנרגיה השונה, היה כל כך שקט...כל שבט שעבר באזור ראה אותו כטהור וקדוש, אז הם הפכו אותו למקום של התיישרות וקדושה ותפילה והזדככות.

זה היה מקום לטכסים השקטים המקוריים ואפילו עבורם כל זה היה מאד מיוחד. אני משתמש במקום הקסום הזה, ילוסטון, כמטפורה. כל בן-אנוש עבר בשלב כזה או אחר דרך ה-ילוסטון האישי שלו. המקום ההוא של טרום דאגה. אולי מילדותכם, מהזמן של לפני הפחד והאחריות אולי, בזמן בו ייתכן והייתם צעירים ולא הבנתם עד הסוף למה אתם נכנסים. זהו זמן של שלווה שכולכם חוויתם אותו. לכו לשם לרגע וחשבו על המקום התמים הזה, על היופי שבו, החף מדאגות ומשכנתא ומערכות יחסים ובעיות בריאות. מקום פנימי חף מפחד.

אספר לכם כי המקום הזה אינו נמצא בעבר שלכם. הוא נמצא כעת בכם! לכולכם יש מקום כזה שהוא מוטבע בזיכרון שלכם. בעידן בו הפיזיקה מתחילה להבין כיצד חוזרים חזרה בזמן, תוכלו להבחין כיצד המקום הזה מובנה בכם באופן שאינו ליניארי. האם תוכלו לבקר את המקום הזה ולחוות אותו ממש עכשיו? חשבו כיצד להכפיל ולשלש אותו, כי האנרגיה החדשה בפלנטה היא הרוח הגבית שלכם.

מדענים מדדו כאן היום את רמת הקוהרנטיות של תודעה ומחשבה ואף הציגו גרף, המראה כיצד תודעה יכולה להפוך לקוהרנטיות מלאה. ואם תראיינו את המדענית ותשאלו אותה כיצד היא עושה זאת, היא תספר לכם כי זה נעשה דרך חמלה ואהבה שהיא עוטה על עצמה ועל תודעתה. וכך הצהירה – "ראיתי את כולם בחדר ואהבתי את כולם. הרגשתי את האהבה החוזרת מהם אלי. חשתי את החמלה ואת השלווה".

היום ראיתם כי זה אפשרי וזו אינה רק משאלה. זה הדבר שישנה אתכם. המקום הזה, המלא בשלווה, כתבו עליו כל כך הרבה שירים וסיפורים, מקום כל כך נעלה ובראשיתי עד כי אפילו החיות והדגים לא יכלו לחיות בו, מפאת היותו קדוש כל כך. וגם בכם יש מקום כזה. לכל אחד מכם. מצאו בתודעתכם את הכוח והמטרה שיאפשרו לכם ללכת לשם. שם, דאגה לא תתקוף אתכם, והתודעה לא תהפוך להיות הטבע האישי הלוחץ, המלחיץ והמפחיד אתכם.

יקירים, זו תחילתה של האבולוציה האנושית. תודעתכם מתחילה לשלוט על מחשבותיכם, זו תודעה העולה על הבריאות שלכם, על הפיזיקה, תודעה שהיא מעבר לתודעה, כזו השולטת בעצמה. אתם מתחילים לעשות החלטות עבור עצמכם. צאו היום לחיפוש אחר החיזיון האישי שלכם, אחר המקום שהוא גבוה מכל ההרים, הנמצא במוחכם, המקום המקודש ביותר שאין בו דבר מלבד הליבה והתמצית של מי שאתם. מקום כל כך גבוה, עד שהדאגות אינן יכולות לטפס ולהגיע אליו, מקום כל כך יפה ולא נגיש, שאף אירוע מן העבר לא יוכל אי פעם להזדחל לשם ולהציק את מנוחתכם. מקום של בראשית, וכל כך נעים שם, וניתן בו לנוח, לחייך ולאמר – "תודה אלוהים על שאני חלק ממך". כולכם יכולים להגיע לשם.

זהו כבר אינו חיפוש קשה או מחוץ לטווח שלכם. זה כעת מי שאתם. וזו הזמנה לחוות כעת את מה שניתן, שהוא בהישג ידכם וקרוב למגע ומצוי בתוך הקדימון, ה-"בקרוב", של כל אחד מכם. מבלי לקרוא ספר, מבלי לעבור תהליך, רק אתם עם עצמכם. כי אתם עוצמתיים וראויים!!! מה דעתכם על זה? האם זהו רק מסר או שהוא נוטף מרוב אמת? להחלטתכם. כל אחד על פי תפיסתו.

יקירים, כעת אתם רואים מדוע ההתלהבות הגדולה של כל הישויות והמדריכים והמלאכים והפמליה סביבכם. זו התעלות בממדים, זהו מקום שהוא תדר והוא חדש לטבע האנושי. אך לא לנשמות העתיקות, כי כבר הייתם שם. ואתם יודעים על מה אני מדבר. אתם המובילים את הדרך!! אז חייכו והסבירו....צאו ושנו את העולם. שינוי החשיבה והעשייה כבר משפיעה דיה כדי לשנות את סביבתכם, זכרו כי שלווה ושלום כולם מבקשים. אז התחילו! וכך הוא הדבר. קריון.

ובנימה אישית,

פעמים רבות סיפרתי על המקום הזה שקריון מדבר עליו. עוד בטרם ידעתי מה אני ומה זו נשמה עתיקה, הכרתי היטב את המדרגות החצובות בתוך תוכי....המובילות למקום הבטוח שלי. מגדל השן שלי, שם גבוה באולימפוס, היה המפלט הנגיש תמידית עבורי בכל פעם שרציתי. ברגעים המאתגרים כמו הקסומים שלא היה עם מי לחלוק – שם מצאתי נחמה. זהו אותו המקום בו אני יושבת בו עד היום, יש שיאמרו כל היום....או לפחות חצי מהזמן... המקום הבטוח שלי הוא עמוק בתוכי, הכי גבוה! ושם אני יושבת לי על ענן, מנהלת שיחות עם אלוהים ואוחזת בידו. זהו החיבור האולטימטיבי לעצמי שבתוכי שאינו יודע בדידות אמיתית מה היא. אין לי מושג אם הייתי עדיין בחיים ללא המקום הפנימי הזה, המושלם, הנקי, המלא באהבה, שאינו תלוי בדבר. והיו שנים בהם התהום הייתה עצומה בין העולמות שבפנים ובחוץ. ולא היו ספרים, ולא היה קריון, וכל אישור חיצוני, ולו הקטן ביותר לא היה קיים....עד שהתחלתי לטייל בעולם.

זיכרון האירוע שאספר לכם, משעשע אותי וממלא את ליבי בגעגוע בעת ובעונה אחת. הוא מזכיר לי תקופת-חיים בה הייתי מאוהבת עד מעל לראש, חסרת דאגות, צעירה וחופשיה כציפור. וכך היה. במסגרת טיול ארוך בארה"ב, לאחר שהייה ארוכה בניו-יורק, ממש לפני החזרה ארצה, לפני 35 שנה.....חוויתי לראשונה את פארק ילוסטון הקסום. וכמו שאין הזדמנות שנייה לפעימה ראשונה, הוקסמתי מפלאיו של הטבע המפואר הזה. מבריכות המים בשלל הצבעים והעומקים, מבועות הבוץ המבעבעות תמידית מן האדמה, מכל המחזות המופלאים בדמות הגייזר המפורסם הנקרא – "Old Faithful", שהוא מזרקה עוצמתית של מים בצורת קונוס, המתפרצת מן האדמה בכל שעה באופן מדויק. הטוהר האנרגטי הזה של המקום משך אותי אליו עוד ועוד, והשהייה בו התארכה, כי היה ממש קשה לעזוב.

באותה העת, כבר היו שם בפארק חיות. ולא סתם חיות. הייתה שם נקודת מצפה מומלצת בה ניתן היה לחנות את הרכב, ולצפות בדובי הגריזלי בעודם יורדים מן ההר בלהקות גדולות, עם השקיעה. וכל כך רציתי לראות את הדובים היפים, הלבנים, העוצמתיים האלה. הרי ילדה הייתי ועודני. הצטרפנו לשורה ארוכה של הרכבים שרצו בדיוק את אותו הדבר, לראותם הכי קרוב שאפשר. זוכרת כי היה חם וחיכינו זמן רב, אך כשהשמש החלה לשקוע מעבר להר, זה קרה, תוך דקות ההר התמלא בדובים ששעטו בקצב מסחרר לכיווננו. כשהם היו כבר די קרובים, הורו לנו השומרים להיכנס חזרה לרכבים. אך אז, כשניסינו לפתוח את דלת המכונית, גילינו לתדהמתנו כי שכחנו את המפתחות בפנים וננעלנו בחוץ....כעת....עליכם להבין, זה היה בתחילת שנות השמונים, האמריקאים לא היו ידידותיים במיוחד לזרים, וכך מצאנו את עצמנו מתחננים להיכנס לרכב כלשהו בטרם נחווה עימות חזיתי עם אמא דובה לבנה וגדולה....וגוריה המפותחים.....

ולא הצלחנו למצוא אדם אחד לרפואה שיפתח את ליבו....וככל שעבר הזמן, זה הפסיק להיות מצחיק....עד שמישהו הציע לתת לנו קולב....שבאמצעותו נשחרר את הנעילה.....ופתאום הדקות נהיו כל כך ארוכות, ואני זוכרת את המאבק המתיש לפריצת הרכב....והדובים המתקרבים, וכבר החל להחשיך.... חוויה כזו שמפעילה את כל החושים נצרבת עמוק בתאי הזיכרון....כאילו זה קרה אתמול. את סופו של הסיפור אתם כבר מנחשים. הצלחנו להיכנס לרכב בדקה התשעים....ובמשך כל החודשים של הטיול, כבר לא שכחנו את המפתחות ברכב אף פעם! ועוד הספקנו לראותם, ממש מקרוב, מתדפקים על חלוננו, הדובים הנפלאים האלה, וכשהחיוך חזר לעטר את פרצופנו, הרגשנו את חיותם של החיים במלוא עוצמתם. תחושה שכזו שכיף להתרפק עליה, להיזכר, אך הרבה יותר מאתגר לשחזר אותה. סיפור תם מימי התום. מקווה שאהבתכם. יום נעים, חף מדובים.

בתמונה – אני והגייזר

Racheli Ganon – Master-Healer of Divine Source


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb