• רחלי גנון

יומן מסע שמוני / מון בלן


החלק הראשון

המקהלה השביעית הייתה שמימית. נזכרת בכל השלבים בהם נבנתה האנרגיה לקראתה. כל ההכנות והחזרות וביקור קריון בארץ והאריזות והטיסה....וההגעה לשמוני בעייפות גדולה, בשארית של נשימה. ואז....רק פתחתי את מרפסת החדר וכבר חייך אלי ההר המושלג בשלוות אינסוף....."לקח לך מעט זמן...הוא אמר...."אך הגעת לבסוף". וליבי נפתח ליופיו והתמלא באנרגיה מחודשת, כאילו נולדתי זה עתה וגופי מתארגן לו ומתחדש ומתאפס אל ההתחלה.....

חשבתי על החיים האלה שלי, על המשמעות העוברת כחוט השני דרכם, על האינטואיציה שטוותה לי דרך כמו רקמה בפלך, על מסע המקהלה, על הפלא הזה שאני עדיין כאן, הולכת בדרך, למרות הכל, לעולם בעקבות השמש אשר קורצת לי וגם בימי העננה מסמנת את המשך נתיבי. אז עצרתי, ונשמתי, והקדשתי דקה להודות לזו שבתוכי שהתאמצה והגיעה למרות האתגרים. וכך מתוך הד קולו של ההר, התמלאו אוזני שוב בנגינתו של רוברט ושירתה של לילי מעל הבמה בתל-אביב, שהזכירו לי לנשום עמוק, להתיישר מבפנים. כי הגיעה העת "להיות זה שאני הנני, להיות אהבה, לראות אהבה. להעיר את אורי דרך האהבה. כי הכל טוב באהבה".

וכגודלה של עבודת האור, כך יופיו של המקום שנבחר עבורנו. נזרקנו לתוך עיירה מתוקה במיוחד, מצוירת ויפה מכל זווית, מכל פינה. ובקו השמיים פסגות הרים מפוארות מכל הכיוונים, עירוב של ירוק וכחול ולבן בוהק של שלג המעצים את היופי והופך אותו עם שקיעה לזהב טהור. המרכז האנרגטי העוצמתי ביותר בעולם אשר חיכה לנו במשך עידנים, הוא פיסת טבע פלאי בשיא תפארתה. ומתוך השקט הפסטורלי הרעידה שוב צמרמורת הקדושה ותחושת השליחות את נימי נשמתי וליבי עלה על גדותיו. הלוואי ואעשה חסד לעוצמת החוויה הזו במילותיי....

וכמו ילדים ביומם החופשי, יצאנו לטיול, שהחל בעליה תלולה ברכבל לגובה 5000 מטר, היישר אל הפסגה, למקום הגבוה ביותר אליו ניתן להגיע. שם חיכה לנו חדר אחד כולו זכוכית, תלוי בין שמיים וארץ.....אשר הגדיר מחדש עבורי את המילה – אומץ. החדר הזה נקרא – Into the Void וכשמו כן הוא....צעדנו אל תוך הריק הזה....או במילים אחרות....שם היא חיכתה לי, פסגת הפחד. גופי רעד באנקת גבהים, אך זו שבי, הבלתי-מנוצחת חברה לזו שבי שאינה מוותרת בקלות, וכך פסענו יחד באומץ בפסיעות קטנות....(זה אינו פיצול. רבים הם ה-"אני" שאנו).

ואני החיה תמידית גם כאן וגם שם, בין שמיים וארץ כגשר מאזן, הותרתי מאחור עם כל צעד, את כל שהייתי עד לאותו רגע כשמשהו חדש נולד. כיצד אקרא להתנסות הזו? תחושת פליאה שהיא מעבר למילים. הא! התרוקנות והתמלאות וביניהן נשימה עילאית של חופש אינסופי. או בקצרה – הא!

והפחד? נותר שם, בין פתיתי השלג הלבן, הטהור, הנקי והטעים כל כך. כן, טעמנו, היה לו טעם של אנרגיה נקייה ומתוקה. כי האוויר הדליל סחרר את ראשנו והשלג הקר החזיר בנו מעט קרקוע ואדמה ויציבות רגעית. והירידה הייתה רק לצורך עלייה ברכבת אל מערת הקרח בעודנו מתבוססים בירוק עז מכל הצדדים. יום מושלם עם חברים טובים, אחים ואחיות בדרך הנצח.

ואז החלו החזרות למקהלה. ארבעה ימים בחדר ענק ודחוס, כי הצרפתים עדיין לא גילו את הפלא הגדול הנקרא – מזגן. החום הפנימי והחיצוני הגיעו לנקודת רתיחה....הלוואי ויכולתי להשמיע לכם כמה מהצלילים המופלאים ששרנו. היו כבר בעבר טונים שהתגלו כשירי ערש לפני השינה, אך כעת היו אלו שירי ערש כדי להעיר את הילד לאורו הפנימי. כי עת לישון ועת להתעורר. שירי הערש החדשים הם מנגינת לב הרמונית ונהדרת. הם ניתנו לד"ר טוד אבוקייטיס בשפתם המקורית הפליאדית ותורגמו לאנגלית על ידי קהונה קליי אחותנו השמאנית מהוואי. והם כל כך נפלאים....

הנה מעט מזה בתרגום חופשי –

"האור האלוהי שבך, פרח מלא בניחוח, האור הקדוש, התעורר! הנה הוא, האור האלוהי שבך, האור האלוהי שבכל (אנרגיית האהבה של האם), פרח אלוהי שנפתח, הבט! אור קדוש". את שיר הערש המלודי הזה שר אתנו אנדרס הולט הזמר המופלא, וגם כינור היה שם, ואנו התמוססנו אל תוך עצמנו וליבנו נפתח בחמלה עד אין קץ.

ואז בא שיר הערש השני, והקצב מילא את ליבנו שהיה כבר פתוח לרווחה. כוונתו של השיר הזה היא להכין את הילד לאחריות שבנשיאת אור אלוהי. "אנו רואים את אורך הקדוש, פרח של האור הקדוש, קח את האור אתך על פני המים, ילד קדוש, אור קדוש, פרח, פרח, פרח, אנו רואים את אורך על פני המים. הנה אתה! שמור על עצמך אור קדוש, הישאר ערני! בספינת הקאנו, אחוז באור הקדוש בזהירות לאורך המים המרקדים. כל החיים הקדושים רואים את הפרח. כל החיים הקדושים שרים את הד קולה של הרוח".

ומה נותר מלבד לבכות ולנגב את הדמעות ושוב לבכות? ואני בביתי כבר שלושה ימים, ועדיין מזמזמת לעצמי ללא הפסק את שירי הערש המופלאים האלה, הזכרות עמוקה שכזו היא כמו כוכב שנעור בקרבנו ואני מלאים באורו וכעת, משהתפזרנו לכל עבר.....זה הולך אתנו לכל מקום.

אה-אי-אה, אה-אי-יה, ה-ה-ה-ה-ה-ה-א-הא-ה-הא.....

האגדה מספרת כי מעט מאד ילדים פליאדים הושמו על סירות קנו.....והושארו להתגלם כאן בגוף, עם הידיעה הפנימית של האור שבתוכם. שירי הערש מגיעים מהאימהות, הפליאדות, החיות בנצח והן שרות לילדיהן בני-האנוש, שנותרו מאחור, שומרי האור. הטונים החדשים הם כבר אינם הטונים העתיקים למען העתיד....אלא הם מתנה המגיעה מן העתיד, אל זמן ההווה. והכל קורה בבת אחת.....העבר, ההווה והעתיד הם זמן ה-כעת. מה השעה? NOW! זו העת.

ואחרי יומיים מאומצים של חזרות, הגיעה השירה וגם קריון ומסריו המופלאים שהיו במיוחד עבורנו. הוא הודה לנו בפה מלא על המסירות, על הרצינות, על הייחודיות שלנו כקבוצה היחידה בכל הפלנטה הזו, המשנה בעוצמתה את התודעה האנושית....ועם כל לטיפה כזו מהרוח, עוצמת שירתנו הגיעה לממדים הגבוהים ביותר, ולגלקסיות רחוקות אף יותר, כי עוצמתם של יותר מ-400 מגדלורים עובדי אור מעשרות מדינות המתמזגים עם כוחות הטבע....נו...מה יש לאמר? שאלוהים ישמור אותנו מכל משמר!

והנה אחד המסרים של קריון מהמקהלה בתרגום חופשי – על 12 הזוגות המהווים את מרכזי האנרגיה בפלנטה.

"יקירים, זו המקהלה השביעית, בכל מקהלה אנו מדברים על הנולס והנודס שאנו מחברים אותם בשירתנו. בסוף היום הזה, גם להר מון-בלן יהיה זיווג. אך תחילה ברצוני לספר לכם אודות מערכת היחסים הקיימת בין מרכזי האנרגיה הללו. דבר מזה אינו ליניארי ואני עומד כאן ומתאר בפניכם, האנשים החושבים באופן ליניארי, אינפורמציה שהיא אינה ליניארית.

ואתם אומרים כי אתם מפעילים את מרכזי האנרגיה או מביאים אותם להתיישרות, וזה אינו נכון. אצייר בפניכם תמונה שהיא אינה מדויקת במלואה, אך היא תיתן לכם רעיון אודות כיצד כל זה פועל. מרכזי האנרגיה הונחו כאן כקפסולות-זמן. אין כלום בתוכם. הם ריקים. אין בהם דבר. ועדיין, הם נועדו להיות מופעלים בזמן הנכון, למרות שהם עבדו עם כל הרשתות של המערכת עוד לפני השינוי, לפני הסמן.

ניתן לאמר כי הם היו קיימים ותמיד עשו משהו, אך העיצוב הייחודי שלהם היה כזה שהם יגיעו למקומם באופן מלא רק לאחר הסמן (רק לאחר שירת המקהלה בהוואי התגלו מרכזי האנרגיה ומיקומם). דמיינו בעיני רוחכם 24 בני-אנוש הנמצאים בתוך תסריט מורכב במיוחד.....ב-24 חדרים שונים. ובכל אחד מהחדרים ישנן דלתות הנפתחות למסדרון. התיאור הזה מכורח היותו ליניארי אינו מדויק....כי עליכם לדמיין זאת בבהירות בדרך רב-מימדית כדי לראות ולדעת שבכל דלת ישנה דלת הנפתחת גם לכל שאר החדרים. זה מסובך. אך רק לרגע, דמיינו 24 חדרים, מתוכם 12 "חיוביים" ו-12 "שליליים" (כמו פלוס ומינוס, כמו זכרי ונשי, כמו יין ויאנג) אשר חוברים יחד ומביאים יותר אנרגיה מאשר הם מסוגלים לייצר כשהם בנפרד.

ואם תשאלו...האם המרכזים האנרגטיים האלה כבר מופעלים ועובדים? התשובה היא – כן. כשאנו מתחילים להתאים את הזוגות, אנו פותחים דלתות, וזו פעולה המאפשרת להם לראות אחד את השני, למצוא אחד את השני. כעת, החלק המורכב הנוסף של כל זה שלא דובר בו רבות, הוא כי הזוגות הללו לא הורכבו מראש, ולפיכך אינם ידועים מראש. כשאתם, המקהלה, שרים את הטונים המתמזגים יחד עם הכוונה, זו הפעולה המשנה את האנרגיה של מה שהמרכזים הללו מסוגלים לעשות.

ולכן, בכל פעם שניתנת התאמה, שידוך כזה, הוא אינו ידוע עד לאותו הרגע ממש. כי בכל פעם ההתאמה היא ליום הזה, לרגע הזה, המתיישר עם שירת הטונים. וכל זה הוא תודות לכוונה הטהורה והקדושה של כל מה שאתם עושים. כך הדלת נפתחת מעט, וכעת יש לכם כבר מרכזי אנרגיה רבים שיש להם גישה והם מקושרים יחד. וכך אתם בונים בשירתכם רשת. הרשת אינה נעשית חזקה יותר, כי חזק יותר או פחות זו חשיבה ליניארית. הרשת פשוט מתחילה להיות יעילה יותר. זכרו כי עוצמה, כוח, כל הדברים האלו הם ליניאריים.

כל התהליך הזה נודע כתהליך שאינו ליניארי, אשר מורכב מחלקים ופיסות וממערכות היחסים שביניהם, אשר גדלות ומגלות אחת את רעותה וחוברות להן יחד. וזו הדוגמה הטובה ביותר שביכולתי להעניק לכם אודות מרכזי האנרגיה הללו. זה לא כפי שאתם חושבים. אינכם מותחים קווים בין הנולס והנודס הידועים. לו הייתם יכולים להביט על כל התהליך בדרך קוונטית יותר, הדלתות האלה היו הופכות לגאומטריה מקודשת. אך כל זה יתגלה בסוף התהליך, רק כשתדעו מה מייצגת כל דלת.

וכעת אספר לכם כי מון-בלן מותאם בזה הרגע מההמיספרה הצפונית שאנו נמצאים בה, להמיספרה הדרומית, שהיא הר אנטקואה (או משהו בדומה לזה..) אשר בדרום אמריקה. וכך הדרום פוגש את הצפון, וכל השינוי הוא אודות זה, כשהם חוברים להם יחד בדרך היוצרת פלנטה שהיא מאוזנת יותר, שהחמלה בה היא אוניברסאלית, וזה מתחיל כאן ועכשיו, במקום הזה". וכך הוא הדבר. קריון.

כמה יופי ואהבה טהורה הרעיף עלינו קריון. בכל פעימה מתגלה לה משמעות נוספת בעבודתנו המקודשת. ותם אך לא נשלם. עוד ייפתחו חמש דלתות נוספות ויותאמו בזמן אמת, כי החיים מתהווים ומתגלים בכל רגע נתון. ואנו נפעמים מכל צליל שלוחשת הרוח באוזננו. ואנו נזכרים באמת פשוטה. כי השלם גדול מסך חלקיו. והיה גם עוד מסר נפלא על הדבורה ועל ייחוד מעופה, כתזכורת על תחילת נפילתה של התודעה האנושית כשזו החלה לפרק דברים לגורמים כדי רק כדי להבין כיצד הם עובדים. וכך נותרה האנושות עם חלקים מפוזרים, כשהדבר המחבר באמת הוא מערכת היחסים שבין החלקים, בין הקטבים אם תרצו.

ואז..... אנו חוזרים הביתה, וטוב לחזור, אך הנחיתה אינה תמיד רכה....ושואלים אותנו איך היה ומה עשינו, וכולם מתלהבים מהתמונות היפות, ואנו מספרים ששרנו, בשני קולות והפעם אפילו בשלושה....ואני עושה כעת כמיטב יכולתי כדי לשתף מעט יותר.....כי למדתי לאהוב את הילדה המתלהבת שבתוכי ולכבד את הסופרת והמשוררת שהגיעה לפרקה בס"ד. ("נסיכת הצללים" – קראתם?)

וכי מדוע שלא נספר יותר? אנו הרי לא מקהלה כמו הגבעתרון....עד מתי נהיה "פולנים" ונמשיך לשבת לבד בחושך בעודנו עושים עבודה נעלה לטובת הכלל? בשקט מופתי, במשך עשרות בשנים, בהסתר, בעודנו מוקפים בכל כך הרבה רעש ורוח וצלצולים? מעולם לא רצינו שעבודתנו תטריד את מנוחתם של הסובבים אותנו....שתייגו אותנו, וצחקו עלינו וקראו לנו בשמות וזרקו עלינו עגבניות.... אנו כבר לא מחכים שכל העולם יתעורר כדי לקבל אישור לזרוח. כטוב בעיניהם...זה שלהם!!! קריון אמר לנו במסגרת המקהלה, כי גם כשאנו, הנשמות העתיקות, בוחרות להתחבא עמוק בארון....מיליון מלאכים נמצאים בארון הזה יחד אתנו. לעולם איננו לבד. הוא גם הוסיף ואמר, שאילו היינו יודעים מי אנו באמת, החיוך לא היה נמחק מפרצופנו אף פעם. וכך עלינו להיות, שמחים ומאושרים תמיד, כי מגיע לנו. כי אנו ראויים.

הרי כבר אין באפשרותנו להתחבא בתוך הבושה ורגשות האשמה והמבוכה והפחד והדיכאון והחרדה. והמעט שנותר מכל אלו כבר התפזר לו בראש ההר. דרכנו סלולה וברורה והיא אחת. ואנו מאירים עד קצה הקרניים שלנו, ולא מצטמצמים ולא מתנצלים יותר על מי ומה שאנו. כי זהו ייעודנו. אנו ביטויים של החיים, כלים נפלאים של הטבע. ולחושך? אין סיכוי אמיתי מולנו. הקסם הגדול הוא כי אפילו אנו מתחילים להאמין בעצמנו, לאהוב את העצמי הרב-מימדי שבתוכנו, לחבק את כל הילדים החיים בליבנו ולהתחבר לידיעה הפנימית העמוקה כי אנו ראויים לאהבת הבורא האינסופית, כחלק מהטבע ומכל הבריאה שלא הייתה נפרדת מאתנו מעולם.

מסך האשליה מתרומם לאיטו ומראה לנו את המשכיותם של החיים בשיא תפארתם, את נצחיותה של נשמתנו שאין בה התחלה או סוף. אין מוות. אין פרידה. רק מימדים, רק תחנות, רק מעברים אשר כמו פרח בעל ניחוח נעים הם מתגלים. אז עצרו לרגע, הריחו את הפרחים, התפעלו מיופיים, הודו למקור היצירתי האינסופי על נביעת חיים כל כך יפים בדמותנו.

"בענווה, בפשטות, היה זה שהנך".

וזו רק ההתחלה. זו היוולדותנו השנייה, ואנו רק בני חמש.

(כל הזכויות שמורות לרחלי גנון)

Racheli Ganon – Master-Healer of Divine Source


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb