• Racheli Ganon

קריון מעמק מיונומנט


קריון מעמק מונומנט – יוטה

מאנגלית – רחלי גנון

סיפורם של האינדיאנים

ההמיספרה הכובשת עשתה את מלאכתה, וכבשה את האדמה. אולי אתם יודעים, אך לעתיקים לא הייתה אדמה בבעלותם. בעצם, הרעיון הזה היה זר וליניארי וילדותי בעיניהם. הם אינם יודעים דבר אודות בעלות. כשהם הביטו באופק, הוא היה שייך לכם.

אם היו אי- הסכמות או מלחמות בין העתיקים, זה תמיד היה אודות המשאבים, אך לא אודות בעלות על האדמה. הם הבינו כי גאייה היא שותפה חיה וחלק מהם. היא לא הייתה שייכת להם. הם לא קבעו גבולות, הם לא חילקו את האדמה לפיסות. כשהכובשים באו, היה להם קשה עם תודעה נמוכה שכזו. אומר לכם, בעיני רוחם הכובשים היו הפראיים. פראי אדם עם טכנולוגיה גבוהה יותר, שלא היה להם שמץ של מושג אודות תפארתה ויופייה של גאייה, שאיש אינו יכול לקבל בעלות עליה.

כתוצאה מכך באדמה הזו יש עצב. לא כאב. ברשת הקריסטלית יש צער. חשבו על עצמכם כעתיקים בזמן בו הכל היה פתוח לכולם. הכיבוש יצר צער. זו הזמנה למקשיבים להתחיל לשכתב את כל זה ולהפוך הכל לחגיגה המעורבת בהרבה שמחה. העירו מחדש את הצער ושכתבו מחדש את הרשת הקריסטלית בכל מקום בו אתם צועדים. זו אחת התכונות.

אהבת האל היודעת את שמכם מוכנה להאיץ את האנרגיה ככל שתבחרו. זהו המדבר האינדיאני. עלינו להבין את הברית ואת התודעה הגבוהה שפותחו כאן. לא היה הבדל בין הרוח, המקור היצירתי וגאייה שהאכילה והלבישה את כולם. אמא אדמה. מה אתם מרגישים כשאתם מחבקים עץ? האם הוא מחבק אתכם חזרה? זו תמצית המגיעה מהאדמה ונשפכת החוצה, אם רק תאפשרו זאת.

במדבר הכל שונה. זו אהבה שקטה ושלווה הנשפכת מהפלנטה בשקט שלה. וניתן לחוש בזה. זו הברית שאבדה. העולם המערבי יושב במדיטציה בחיבור ישיר למקור, לרוח, לאל, ועוקף את האדמה לחלוטין, מבלי להבין כי האדמה היא שותפה המוכנה להעצים את מערכת היחסים בינכם לבין אלוהים. זו ברית שהיא לנורמאלי. זו התודעה של הילידים, שהיו בהתיישרות עם הפלנטה, בחיבור ובריקודי הגשם.

למשל, כשהיה צורך באוכל, הבופאלו הגיע למחנה בדיוק בזמן. גאייה סיפקה את זה. זו ברית. גאייה תומכת באנושות גם היום. אם תיקחו ילד ליער ולמפלים, הוא יכול לחוש באוויר הצח, במשהו נעים, כי העצים שופכים לכיוונכם את החמצן הטהור ביותר שקיים. המפלים מספקים עוד מהטוב הזה. בנשימת אפכם הבאה, חשבו על גאייה שעוצבה לתת לכם חמצן. זו שותפות של ברית. אתם זקוקים אחד לשני באופן משמעותי, אך אינכם מקדישים לזה מחשבה.

חגגו 30 שניות בכל יום, והודו לגאייה על השותפות הזו. וגם כשרגליכם אינן נוגעות ברגבי האדמה, תדעו כי זו גאייה וברכו את השותפות הזו איתה. יבוא יום בו הגדרת "חיים" תשתנה. המדע יגיע לגילוי של הרב-מימדיות ואף יוכל למדוד אותה. ואז יביט בעצים ובסלעים ויגדיר מחדש מה חי ומה לא. ישנם סוגי מדע שונים, אך רק שתי קבוצות. האחת לוקחת את הדברים כהווייתם ומסבירה, והאחרת לוקחת אתמה שיש וממציאה באמצעותו את העתיד.

זו הברית עם האדמה שיש להציתה מחדש. גאייה הייתה פעם שותפה מלאה והיא החוליה החסרה של עובד-האור. הציתו את הברית מחדש.

המסר הראשי – סיפורו של וואו

הקשר הסימביוטי עם גאיה הוא כי אנו נושמים את החמצן שלה ונושפים ומחזירים לה דו-תחמוצת הפחמן. הכל קשור לגאייה. העתיקים ידעו כי החיים הם במעגל והם מחזוריים. התבוננו בגאייה, בשקיעה שבעמק. דמיינו בעיני רוחכם. האנושות אוהבת סיפורים, ומספרי הסיפורים הטובים ביותר היו תמיד העתיקים. כי הייתה בהם החוכמה הגדולה ביותר והידע הנרחב ביותר. היום אספר לכם ספור קצר. זהו משל אודות וואו. הוא חסר מגדר אך בסיפור הזה הוא גבר, והמשל הזה הוא עבור כל האנושות.

וואו היה איש רוחני, רגיל, שחי בעיר כמו רבים כמותכם. הייתה לו עבודה טובה ובמשך כל חייו, וואו ניסה תמידית להעלות את האנרגיה בינו לבין אלוהיו. וואו היה איש טוב, אך כל מאמציו לא השיגו הישגים כמו שזכו להם חבריו. הוא חיפש עצה ושאל – "מה אוכל לעשות כדי לקבל חלק מהחוויות שיש לכם? אני יודע כי יש לכם חזיונות. כיצד אתם עושים זאת?" וחבריו ענו לו – "וואו, עליך להמשיך להביט על האל, עליך לעשות מדיטציה ולהתפלל בדרך בה תהיה נגיש תמידית לחזיונות, כדי שהם יוכלו להגיע מלאים באור המגיע מהשמיים".

וואו ניסה לעיתים קרובות להתעלות מעט מהמקום בו היה. הוא היה מדמיין זרמים של אורות המגיעים מהעננים ומעבר להם, מבורא כל שישנו ואולי אפילו מהקדוש ביותר. הוא שמע כמה מהחזיונות שחבריו לוו באופן חי במדיטציה ובהתנסות חוץ-גופית כשהם נלקחו החוצה על ידי מלאכים, למקום בו יכלו להביט מלמעלה על כל הדברים, בעודם רואים באופן מוחשי את פניו של הקדוש.

וואו כל כך קינא בהם, ואז נוכח לדעת כי זה אינו ראוי לקנא. אך וואו רצה את זה כל כך!!! הוא לא האמין באמת שמגיע לו, אך ידע כי חבריו חוו את כל זה. היה להם את זה! אז הוא חיפש וקיבל עצה טובה מהכנסייה שכל כך אהבה אותו. "וואו, עליך למלא את עצמך בחוכמה של הקדוש. וואו, עליך לרדת על ברכיך לעיתים קרובות יותר, להתייחס יותר ברצינות, וגם אתה תגיע לשם, וואו".

זו הייתה עצה טובה ואוהבת, לעזור לו להגיע מעבר לעצמו, אל תדר גבוה יותר. והוא ניסה. הוא ניסה כל כך הרבה דברים וקיבל אף יותר עצות מחברים רבים. וזה עדיין לא עבד. וואו לא חשב כי זו בעיה אמתית, כי הוא ידע עד כמה הוא אהוב על ידי האל. והוא היה בסדר עם זה. הוא רק חשב כי במצב הזה של היותו בלתי-ראוי, זה כל מה שהוא עומד לקבל. וזה היה מספיק טוב עבורו.

ואז זה קרה. לעיתים קרובות, דברים קורים לכם כשאתם הכי פחות מצפים להם. כי אתם משחררים את מה שהכרחי, את תחושת האשם או האכזבה. וואו שחרר הכל. זה היה מאוחר בלילה כשהוא שמע את הקול שקרא לו –"וואו, צא החוצה"! או הו! הוא ידע מה זה היה. הוא הבין שהוא עומד לחוות משהו מיוחד, הוא רק לא ציפה שזה יגיע באמצע הלילה. הוא יצא החוצה והקול המשיך ואמר – "וואו, אנו מבקשים לפגוש אותך". ואז הביט סביבו ולא האמין למראה עיניו. האדמה מתחתיו רעדה. כמו פיסות רבות של זהב שהגיעו היישר מהשמש.

הוא הבין שהוא בחזיון שנרקם עבורו, אך לא ציפה שזה יבוא מתחתיו....מתחת לרגליו. ופתאום הוא ראה אלפי נרות קטנים עומדים בשורה, מובלים אותו לתוך יער שהיה מאחורי ביתו. הוא היה ביער הזה פעמים רבות, אך זה לא היה מחזה שהיה רגיל בו. זה היה חזיון. הוא החל לראות את האנשים הקטנים נעים סביבו ושאל – "מי אתם? מה מתרחש"? והם ענו לו – אנו הדיוות שביער. אנו נעזור לך בחיזיון הזה. בוא וצעד בשביל המואר". והוא צעד, והשביל לקח אותו בעדינות אין-קץ אל תוך יער עבות. לא כזה שהיה מורגל בו. יער מלא בקסם שהיה מעבר לאמונתו. והכל היה מואר. כל שהיה סביבו היה רק אור מרקד ועוד דיוות ופיות שעפו לכל עבר.

האור היה בכל מקום, וגם מוסיקה הייתה. זו הייתה חגיגה. והוא יכול היה לשמוע ולחוש את כל זה. הוא היה בתוך החיזיון היפהפה שלו ואהב את כל מה שקרה לו. וזה היה כל כך שונה ממה שחשב. וכך הובל וואו לתוך מעגל, שהיה מואר באופן מיוחד. מלא באור! ואז הוא נוכח לדעת כי העצים שביער החלו להתאסף סביבו. הוא הרגיש את הענפים יורדים ונוגעים בו, בעדינות, באמצעות העלים שמעליהם. והוא הרגיש את החשמל העובר דרכו. ואיזה חזון זה היה! הוא הרגיש את האפשור בכל פעם שענף נגע בו.

ואז שמע וואו קול קולקטיבי היוצא מכל העצים. קול שהוא לעולם לא ישכח. הקול אמר – "תודה לך, וואו, על שנתת לנו לגעת בך, או אתה, הקדוש!". והם הוסיפו ואמרו – "כמו בעליונים, כך בתחתונים". והם המשיכו – "יש בך בורא, וואו. וזו הסיבה שקראנו לך – הקדוש. כי זו הדרך בה אנו רואים את כל האנושות. מבורכים הם אלו היודעים כי אהבת האדמה היא עבורם".

זהו סוף הסיפור. וואו זכה בחיזיון שלו, והוא גם קיבל מסר. וכן, מסר אינו תמיד מגיע מלמעלה....זה לא מה שאתם חושבים. ובעוד רגליכם נוגעות באדמה, האדמה מכירה אתכם. אתם הקדושים. העתיקים הכירו את הסיפור הזה היטב, וכעת, גם אתם. וכך הוא הדבר.

ובנימה אישית,

אכן, החזיונות הם הבחורים מתי לבוא לחיינו. הם הבוחרים בנו, אנו הכלי. נזכרת באחד כזה שהגיע אלי בחנוכה בשנת 1998, בעודי מדליקה חנוכייה, החלו להגיע מראות מתוך האש הזכה. ראיתי את בבואתי צועדת בשביל חשוך מלא באבנים ומהמורות. הייתי צמאה ורעבה ועייפה, ובשולי הכביש עמדו המון אדם וידיהם פשוטות קדימה כדי לגעת בי, כאילו רצו לקרוע את בגדיי ועורי מעליי. ראיתי את עצמי שרוטה וחבולה, נופלת וקמה, וממשיכה ללכת.

ובכל צעד התחלף לו הנוף. המראות החלו להשתנות, עד שראיתי את עצמי בנתיב מואר ומואץ, וההמון שבא ללוות אותי, נופף בידו לשלום. ואני בגלימה שזורת כוכבים ופסל החירות כאילו קם לתחייה כנגד עיני, והיה מואר ועצום בגודלו. הדמעות ששטפו אותי החזירו אותי למציאות, שהייתה מאתגרת באותה העת. אך ההבזק המופלא הזה, היה כמו הצצה אל המשך הסרט, סרט חיי המתגלה. והיא הפיחה בי כל כך הרבה תקווה ומילאה אותי בכוחות מחודשים, כצידה לדרך המאתגרת שהייתה ועודה, מנת חלקי.

זיכרון החיזיון הזה מונצח בתמונת הכריכה של ספרי החדש – "נסיכת הצללים".

הנה, ראו בעצמכם - https://indiebook.co.il/shop/%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%AA-%D7%94%D7%A6%D7%9C%D7%9C%D7%99%D7%9D/


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb