• רחלי גנון

שיחה עם ההשראה


דמותך העירה מצבור עננים. יופייך הוביל למחוזות אחרים....דבר-מה כלולב נעור בי עכשיו, מבקש להבין אוצרות של זהב. רוח וים עוזבים בעתם להבין את האור שעזב מעמם. לוח שנה בעודו נפרש עומד לנו כמפרש שנפרש....ואנו עדים ליופיו של הזמן הנעלם מבין הענן, ההולך לאי-שם.

דבש וקינמון הם לנצח אובדים ומבקשים את הדרך להיות אהובים. כמה יופי יש בבריאה העולה מן הצורך לכמיהה טהורה. והאור משנה כיוונו להבין את הרגע, לצעוד לתוכו. לראות את כל מה שנפרש מעמו, להבין הלכות חסדו.

רוחי שבה מן הים בו האל בי שוכן ממצולות האינסוף. ואין בי דבר להותיר אחריי מלבד הלב הפועם לו בלי סוף. שובי אלי ים ותרכב מעליו אדוות ליבי שאינם מעל. רוחי עוד תשוב להבין עקבותיה בשלל אוצרות שהיו מימיה....

ולמה זאת עוד תאמרי אישה יקרה, הרי את הלובן והטוהר שבמנהרה. צאי משם להכיר את בואך, המגיע אלייך כפרי עטייך. מפזר מילותיו אלייך כעת, מביא את ידייך לפרש בכתב, שוטי על כנף האהבה שאנו שולחים לעברך.

את האור והעצב של פרי עמלך. שבי בצל הענף הטרי מול הים, וקולו של זיכרון יצוף לו מאי-שם. יגלה את פניו, ירדוף אחר עתותיו וישוב לכאן כבעבר. לא נודע הוא השיר. לא נודע מהיכן יושר. ואת הוא הכלי הנודף בחיקו להבין עתותיו. כבר בשקט יאמרו וכעת לא נוכל עוד לאמר, כי הלך לבלי שוב, הוא אינו כאן עכשיו.

רוח ים תבוא בעתה לרעות ולשלוח ריפוי לצי מרעיתה ואת כמו הילה הנוסקת אל-על, הפיקי את הדברים, קלפי את שכבות הבצל ואמרי – עד אלי עוד ישובו פלאות להבין צל מדבר מאוכלס בצבעים שהלכו אל האופק למקום שבפנים, שללא עננים, צלילים מפכים נצבעים והנם כלי האופק שאני מלווה בכל עתותיי זה כעת אהבה, תמיד אהבה.

אל האופק תצעד איתי כך יחד, נאחז יד ביד וענן מרחוק יאפיל את האופק ויאמר ללבנו שנותר ללא נשימה, להמתין ולו מעט, עד שיעבור מעליו, ואנו נאהב, עד כמה נאהב. ללא עת, ללא אופק, ללא הים, ללא דופק, ללא האור המכסה על הצל, ללא הענף שהצמיח האל.

עיתות של אושר ושלמות של אופק אחר. ראו את צילה של הרוח מאיר מרחוק, הוא מוביל את נשמתו אל ביתה שבאינסוף. כמה יפה השתיקה הרועמת המחברת אותנו אל דממת ההמיה. שבה היא לנוח בתוך עתותיה, כאילו הייתה נערה בתומתה.

ריח הים עולה באפי ואני נושמת את עקבותיו. כמה נעים להלך בדרכים, כמה דברים נפתחים בי עכשיו. תודה לכם מלאכים אנושיים שהלכו מתוכי למחוזות נפלאים להביא רגעים של אסופת נשרים ולשים בפי ציפורים את כל מה שנקרא בדרכי בפסגות ההרים.

רוח תמה תשוב ותיגע ותראה את הכל, ונוכל להבין כמה טוב היא עברה, ואיך הכל נהיה בדברה. סתם יום של חול ואני עוד יושבת להאיר את הדף בעודי מאוהבת, בתום וברוך של ליבי האחד, המוביל אותי למקומו הנועד.

תוך שאינו דבר מלבד רוך משיב אל ליבי את החום והצחוק. ומה עוד נועד מלבדנו לטעת ולדעת, באינסוף לגעת? מה נועדו מישורים הווייתם להבין תוך ורוך בעיתם? נותרו לנו מעשי נדיבות וזה מסתיים עכשיו. לטעת, להשריש, להצמיח, להגמיש הצמרת מול הרוח, ושוב להזדקף ובשמיים לגעת.

8 בפברואר, 2017

(כל הזכויות שמורות לרחלי גנון)


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb