• רחלי גנון

אהבה עטופת חסד


שטה לי על כנפי הגעגועים. כבר ארבע שנים בלעדיו. כשהיגון נעשה יותר נוח, ניתן להעז ולגעת מעט, רק כדי לגלות כי זיכרון הוא דבר מתעתע ובורח מבין אצבעותיי בעודי מבקשת להנציח טיפה ממנו. אז אני נושמת, והאנחה העמוקה הזו מרגישה כאילו הייתה שם מאז מעולם, אורחת קבע בחדרי ליבי. זהו טבעו של הגעגוע. תזכורת חיה למי שאהבנו ואיבדנו ובכלל, עד כמה מבורכים אנו על כי היה לנו מה לאבד. היה לי אבא משגע, כך כותב מכחול המילים שבידי. תמונות רצות בעיני רוחי, מזכירות לי אותו.

כשאהבה וחסד נפגשים קורה משהו נפלא ומיוחד. חסד עבורי הוא כשאנו מקבלים בחיים משהו שהוא בעל ערך רב, מבלי הצורך להרוויח אותו. כשאנו מגיעים עם כישרון מולד, או מקבלים תובנה או משהו יפה, או אהבה בלתי-מותנית ממישהו, או כשאנו עוברים התגלות בנוגע לעולם בו אנו חיים, כל אלו נגזרות של חסד. והוא מגיע בצורות שונות, וגם כשהעטיפה אינה אטרקטיבית, ערכו יקר מפז.

חסד יכול להגיע כהתנסות פנימית ופתיחה גדולה, כהארה פתאומית. וגם ניתן לקום בוקר בהיר אחד ולהיווכח שעול גדול שנשאתם איתכם, בגופכם, ברגשותיכם, פשוט עזב אתכם. גם זהו חסד המגיע בדמות הבנה ושחרור עמוקים. בעת הזו אנו חווים זאת הרבה, כאשר תבניות ההתניה הישנות מתפרקות, ודברים מוכרים שתמיד היו חלק מאיתנו, פשוט נעלמים במחי-יד. לרוב, רק בדיעבד אנו נוכחים לדעת עד כמה השתנו פני הדברים.

הרגשות מציפים, עוד כואב, תמיד יכאב, אך אני מאפשרת. כי היום, כל זה אודות אבא שלי. הוא היה אדם בלתי-רגיל. סיפור חייו בגלגול הזה היה שזור בעוני, יתמות מגיל צעיר, גדילה במוסדות ועוד....אך כל זה לא מנע ממנו מלהיות אדם אמיתי בעל טוב-לב טבעי, נשמה ילדית וספונטנית, בעל חוש הומר נדיר, שידע להצחיק בזמן אמת גם את האדם הכעוס ביותר. וכן, הוא היה אדם מורכב ורחוק מלהיות מושלם. לעיתים היה חסר סבלנות ורצה הכל כאן ועכשיו....כמו ילד מורעב הרוצה לאכול את כל העולם. כי זו טבעה של יתמות. היא פוערת תהום גדולה בנפשו של אדם, חסך אינסופי, אני מבינה זאת עכשיו.

וכך היה, עם הלב הזה שנשאר פתוח, ומרגיש הכל, כשאהב וגם כשאהב פחות.... ואפילו עם עצמו היה לו שיח ער במיוחד. איך נהג לדבר לעצמו בקול רם כמנהגם של גאונים, כמה נאבק והתווכח עם עצמו, או עם שחקן ראשי בסרט פעולה שריצד בטלוויזיה. מעורבותו הרגשית הייתה תמיד במלואה. השמחה וההנאה כמו הכאב. והשירים שהיה שר כך סתם להנאתו, כמו שירי ערש לעצמו. רסיסי זיכרונות של ילדות לצידו.....

התקשורת המיוחדת שלנו אחזה תמיד בשתי קצותיה. כל משפט כלל דבר והיפוכו. תמיד ניתנה לי בחירה באיזה צד להיות וכיצד להרגיש. הוא קרא את נבכי נשמתי כמו בספר פתוח. לא היה לנו צורך במילים. חיוך קטן, קריצה, ודי. והייתי מביטה עליו, כל כך לא מודע לעצמו, עושה דברים באופן טבעי רק לשם הכיף וההנאה שבהם, מבלי להתעכב על מה יאמרו אחרים. פניו המחייכות משכו אליו כל אדם מיד. החיבור הבלתי-אמצעי הזה שהיה מנת חלקו, מצא שפה משותפת גם עם אלו שלא דיבר את שפתם. אותו כישרון מולד מיוחד להתחבר בפתיחות, ישר מהלב. והוא אהב את זה ונהנה מזה. כך הוא היה.

ובעודי כותבת כדי לא לשכוח, ליבו מחייך מתוך ליבי ומרגיע אותי. לעיתים איננו יודעים כמה השפעה יש לנו על אחרים בחיינו. אבי לא ידע מה הייתה מידת ההשפעה שלו על חיי. כל הרגעים הקטנים, התקשורת שמעבר למילים, המבט האוהב שראה רק אותי כשהייתי בסביבה. עיניו המוארות כשבאתי לביקור. הוא לא ידע דבר אודות החותם שהותיר. היכולת שהייתה לו להכיל גם הפכים גמורים. וכך אזכור אותו. עליז, משתטה, נהנתן, גנדרן, מצחיקן, הוא פשוט היה מי שהוא. מלך בתחפושת של קבצן. כזה שרוחש חבר קרוב שתי דקות לאחר שהכיר אותו ברחוב...בילדותי הייתי ביישנית וסגורה והתנהגותו נראתה בעיני מביכה מכמות התעוזה והחוצפה. כולנו אהבנו את התכונה הזו בו. הוא אהב אותנו, ואנו פשוט אהבנו אותו.

זו משמעותו של חסד בעיני. קיבלתי מתנה שלא הייתי צריכה לעבוד עבורה. לא עשיתי דבר בכדי להיות ראויה לו. הוא פשוט היה שם בשבילי. עוגן רגשי משמעותי וייחודי. בדרכו, הראה לי בבירור וללא סייגים מה זו אהבה טהורה. מהסוג המשובח שיכול להתרחב ולהכיל הכל. אהבה מופלאה של חיבור לבבי המסוגל לראות לעומקים. כשמסביבנו היו כל כך הרבה התניות, הוא נתן ללבו להוביל. קצרה היריעה מלתאר אהבה כזו ללא תנאי, מלאה בטוטאליות, בשמחה, בקבלה, בתקשורת בלתי-אמצעית שכזו. הוא לא אפשר לאנשים להחריב את מצב רוחו לאורך זמן, וזה היה שיעור גדול. לגדול עם אותנטיות כזו, תמימות לב שלא ידעה את עצמה.

הוא הלך לעולמו בשלהי שנות השבעים שלו, בנר שלישי של חנוכה, במחטף כך באמצע הלילה. חזר אל החסד. נסיבות חייו מעולם לא כיבו את רוחו, את אורו, וכשהלך, האבל היה כבד מנשוא. ואני זכיתי לרוח יפה ולנוכחות אוהבת בעולמי. כולנו משחקים תפקידים שונים בחיינו המאפשרים לנו להשפיע על האנשים סביבנו. וזה לא בהכרח בא לידי ביטוי בדברים מורכבים, אלא באיכות האינטראקציה שלנו. או במילים אחרות – עד כמה אנו נוכחים בלב מלא. עד כמה אנו מביאים מתוך מלאות ליבנו אהבה וחמלה לכל רגע נתון בחיינו. מערכות היחסים בחיינו הן הדבר החשוב ביותר.

התנהלותו הייתה אותנטית מעצם היותה. הוא לא ניסה להיות כזה, זה פשוט היה טבעו. תשוקה לבסיסם של החיים עצמם. לעיתים אנו פוחדים מאחריות, מטעויות, אז פחד והססנות מסיטים אותנו הרחק מן האותנטיות שלנו, בעיקר כשאנו מנסים להיות משהו שאנו לא. עבורי, רוחניות במובנה העמוק מעירה אותנו לטבענו האמיתי כנוכחות חיונית, אוהבת ונדיבה בעולם. כשמתמזגים הפנים והחוץ לכדי תובנה והארה, מניחים להיצמדויות ונזכרים כי דבר מזה אינו שלנו באמת. הוא היה האחיזה היחידה שהייתה לי. וכשהמשיך הלאה בדרכו, כולנו חווינו את כאב היתמות עד תומו.

לאבי לא היה מושג אודות כל זה. הוא מעולם לא הרהר בזה, הוא פשוט היה. רבים וטובים אהבו אותו. והוא כל כך חסר. נזכרת בזמנים אחרים רחוקים וקשים, ברגעים בהם הציל את חיי, פשוטו כמשמעו, בפעמים הרבות בהן התפרקו לי החיים. הייתה לו דרך משלו לאפשר לאנשים סביבו לדעת שהוא אוהב אותם. זו הייתה מתנתו הגדולה ביותר. מעולם לא היה לי ספק, ולו הקטן ביותר באהבתו. זוכרת איך היה אוסף ומביא אנשים מהרחוב בהפתעה לאכול איתנו צהריים....אנשים משפיעים על חיינו לרגע קט ובדרכם הייחודית מעניקים לנו את המצרך היקר ביותר שלהם כבני-אדם – זמנם ותשומת לבם. תבונה פנימית מולדת ומופלאה. היום קוראים לה אינטליגנציה רגשית.

איכות שכזו עושה את כל ההבדל. גדלתי עם הידיעה שהיה אדם אחד בחיים האלה שאהב אותי בתמימות ובשלמות. עובדה זו כשלעצמה, ביכולתה לשנות חיים מקצה אל קצה. כי אנו זקוקים רק לאדם אחד, בכל היקום, שיאמין בנו באופן שלם. לא יותר מזה. תנו לילדכם אהבה. עם השאר הם יסתדרו בעצמם. והוא אהב אותי כפי שאף אחד אחר לא היה מסוגל. ללא סייג. כשכולם היו ירוקים סביבי, קרובים כרחוקים, מקנאה וצרות עין, הייתה לי מראה אחת נקייה, מלאה באהבה. כך נראה חסד כשהוא עוטה על עצמו עור וגידים. הוא היה רחוק מלהיות מושלם, אינני מקשטת את המציאות בדיעבד, כי היו בה קשיים ואתגרים לרוב, ועדיין, בחלקים העמוקים ביותר בפנימיותו שכנו תמיד בהירות ועליזות. הוא ידע להרעיף חיבה על אנשים. ואם לא הבנתם זאת עד עתה, היה בינינו חיבור ממקום עמוק של אהבה צרופה וטהורה.

בדומה כמו בשונה, החיבור שבלב הוא הגשר האולטימטיבי. חיוכו הפנימי מעולם לא נמחק. וזה השיעור לחיים שהוא לימד אותי ללא ידיעתו. אהבה ללא גבולות. וכל כך הרבה נדרש כדי לחיות כך, מהלב. זה דורש אהבה ואומץ ואמונה בטוב שבאדם. והחיים היכו בו כל כך חזק. ללא הפסק. ביטוי החיים בדמותו לימד אותי אמונה יותר מכל דבר אחר בחיי. ליבי שכל כך דומה לו, חסר אותו, בכל יום, בכל שעה, בכל דקה.

וגם אנו מהווים חסד עבור אחרים, אנו משפיעים אפילו כשאיננו מודעים לכך. כולנו נפתחים כמו פרח לנוכח לב פתוח ועליז, שמחת הרוח וקלילות של הוויה. מראה כזו היא האמצעי העוצמתי ביותר לצמיחה והתרחבות בתוך עצמנו. כך לימד אותי אבי, והוא אפילו לא ידע שהוא כזה. אז מה הפלא שחרטנו על מצבתו – "למקום שליבי אוהב, שם רגליי מוליכות אותי".

וכבר מצאתי לי דרך לחיות איתו במחשבותיי, בחלומותיי, תקווה כבר ממלאה את ליבי. והדרך מתארכת לה מאד בהיעדרו. ושיר ברדיו ונוצה על הכרית, מדגישים את נוכחותו, מעירים מחדש את חיוכי הפנימי, בנחמה ומזור המגיעים היישר מלגיונות האור.

ובמיוחד כעת, כשהדרך מבטיחה ומעט יותר מעודדת, הכל נודד חזרה אליו. הוא כבר לא יזכה לראות את כל זה עכשיו. לא אזכה לראות את אושרי משתקף מעיניו. לעולם חרוט בלבי בלהבת אש. כי אבא כזה יש רק אחד.

וכך נפרדתי ממנו, עם חזרתי מהוואי, לפני ארבע שנים –

אבא שלי,

כשהגיעה העת, הלכת כבר הלאה, ואני הייתי שם אתך......מן הים חייכת ועלית מעלה והלאה,

ריחו של המלח הנודף מן הגלים, המיית היתמות הבוקעת מן הצדפים

החזירו אותי מן הים בלעדייך.........

רחוק הלכת לי, אבא, רחוק מידי, וכבר אין כאן מי שישמור עלי....

ליבי המחובר אליך בלב, מחסיר פעימה אחר פעימה בכאב

כי אחד היה לבנו.

מי ירגיש אותי כמוך עד תום וידע מי אני באמת?

מי ישמח לבואי כמו ילד, בפנים מאירות בהערצה ובחום?

מי יאהב אותי בשלמות, ללא תנאים?

וידבר אלי במבט, בחיוך, בקריצה, מעבר לכל המילים?

כעת אני שטה לי בין שמיים ובין ים ולומדת יתמות, כמו כולם

כשהגעגועים עזים עוצמת אני את עיני וחוזרת בזמן......לחוף הנפלא אי-שם

נזכרת בכחול של עינייך האהובות, ופתאום אתה שוב בכל מקום

ויודעת, אתה איתי כל הזמן, שומר ומביט אלי,

מכחול השמיים ומהכחול של הים.

היית לי אב וחבר וגם ילד, אהוב כל כך על הבריות

באהבת החיים שבך וביכולת ליהנות

תודה על הזכות הזאת להיות בתך, מבכה אותך ובאותה נשימה

מודה, מברכת וחוגגת את עצם היותך.

מנוחתך עדן, אבא שלנו, אהוב שהנך.


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb