• Racheli Ganon

קריון מסדונה - מי אתם


קריון מסדונה - מי אתם

קריון – ועידת האור בסדונה – 3-4 ביוני

מי אתם?

ברכות. אני קריון מהשירות המגנטי. תמיד יש הפוגה, קשה להסביר, כי כל אדם הוא שונה. כל אחד מכם מגיב בצורה שונה לרוח. כשאתם נכנסים למדיטציה, יש לכם דרך משלכם. גם כשיש כאלו הטורחים לאמר לכם כיצד עליכם לעשות זאת...הקשיבו להם, ואז חזרו ועשו זאת בדרך שלכם. מערכת היחסים שלכם עם האינייט, העצמי הגבוה, בלוטת האצטרובל והרוח – היא שלכם בלבד. ייחודית. אני מלא באהבה לייחוד שהוא אתם. זה לא קל להביט על אוקיינוס של פרצופים, בין אם אתם יושבים או עומדים, זה לא חשוב. כשאתם חוברים יחד, ישנה נטייה לטובת הדמיון ביניכם. כל בני האנוש הנמצאים כאן יחד בשל אותה סיבה, באותו הזמן, באותה תנוחה, ישובים בשורות, בכיסאות.......וכל זה אינו דומה לדרך בה אנו רואים אתכם.

ברצוני להרחיב את הנושא שהוא – למה אנו אוהבים אתכם כל כך. מדוע הרוח אוהבת אתכם כפי שהיא אוהבת? אני יודע שאתם משפחה. אך מה עוד קיים שם? האנרגיה שנולדתם לתוכה וכל מה שמקיף אתכם, הגיע ממקום של אור וחושך בו אתם הייתם במיעוט. אתם עשויים לטעון כי דברים רעים קרו. אכן כך. אם הייתי אומר לכם שהאנוש החדש והאנושות החדשה יחוו המעטה בדברים רעים, האם הייתם מאמינים לי? וזה נכון. התודעה שלכם הופכת להיות חכמה יותר ואתם מתחילים ליצור מציאות אותה אתם מעצבים. המשמעות היא שאתם והילדים שלכם וכל אלו שיבואו אחריהם, לא יצטרכו לעבוד קשה ולעבור דרך האנרגיה הישנה, כפי שאתם עשיתם. ואתם תוהים מדוע אנו אוהבים אתכם....

לבוא מהמערב בימים קדומים בארה"ב זה לא היה קל. העגלות שנרתמו על סוסים ופרדים נשאו אספקה, לא בני-אדם. רובכם אינו יודע זאת. המשפחה צעדה לצד העגלות, יום אחר יום, לא היו כבישים. נוצר צורך לפלס דרך ביערות עבור העגלות, או לטפס על ההרים בכדי לנוע מערבה. הנשים עזרו לילדיהם ככל שיכלו, אך חלקם לא צלחו זאת. בעצם, מחצית לא הגיעו למחוז חפצם. לעיתים זה לקח יותר משנה על הפסים, לאכול מה שניתן באספקה זעומה, לבשל תחת קרני השמש, ללכת לצד העגלה יום אחר יום, להביט בילדיכם מתים בתהליך. איזה סיפור! תוכלו להביט עליו אחורה בהיסטוריה. אני מבקש להציג בפניכם בצורה קוונטית מישהו הנמצא כאן בקהל, המכיר אתכם. יקירים, זה הייתם אתם, זה הייתם אתם. ואתם תוהים מדוע אנו אוהבים אתכם כל כך. האם יש לכם מושג מה נמצא באקאשה שלכם באמת? האם יכולתם לתאר לעצמכם דבר כזה, וזה לא היה כל כך מזמן. אלו הם כאבי הלב. הפיזי היה קשה מספיק. לאמר שלום לרך הנולד רק לרגע ואז להיפרד ברגע הבא, זה כאב שנשאר חיים שלמים. ואתם עברתם זאת שוב ושוב ושוב, כחלק מהמסע שלכם. ואתם כאן, יודעים מי אתם. ואתם תוהים, מדוע אנחנו אוהבים אתכם...

הקפטיין של הספינה היה כל כך גאה בספינה המהוללת שלו. הוא היה יווני שדג דגים למחייתו. תמיד הריח מדגים והיה גאה בזה, כי זו הייתה המורשת שלו. אבא שלו עשה זאת, סבו עשה זאת וכעת היה תורו. והוא היה טוב בזה. לעיתים הוא נשאר בים במשך זמן רב בכדי להשיג את הכמות הנדרשת, למלא את כל חללי הספינה בדגים ולחזור לכפר בידיעה שהוא יוכל להאכיל את כולם במשך שבועות. עד לאותו היום בו התפרצה הסערה מעליו והוא לא הספיק לקרוא את הסימנים המראים כי התרחק מידי. ספינתו הפליגה במהירות המקסימלית אך לא הצליחה לברוח ממזג האוויר שהתגנב אליה. הספינה טולטלה והסתובבה, הוא עשה את המיטב כנווט מומחה לפנות לעבר הרוח, אך זו השתנתה ובאה מאחור, והנה בא עוד גל והוא הסתובב בתוכו. הרוח התעלמה מכך, הוא יצא מזה ועבר בא עוד גל ועוד אחד....והגלים הפכו לגדולים יותר ויותר עד שנוכח לדעת כי הכל נגמר. הוא לא הצליח לברוח. הגלים המשיכו להכות בחוזקה, מים נכנסו והציפו את הספינה, לא הייתה שום דרך להתפנות, והספינה החלה לשקוע. נכנע לגלילם, הדייג הרים את ראשו מהמים וראה את רציף הספינה נשטף ואת הצוות שלו טובע מול עיניו. לבסוף הגיע תורו. הוא הכיר רגעים בהם חשב לעצמו כמלח, כיצד זה ירגיש לטבוע? עכשיו הוא ידע. את הרגעים האחרונים הקדיש במחשבות על אשתו ומשפחתו ואז טבע. והוא כאן. הוא כאן. (יושב כאן באולם). הוא כאן והוא אינו אוהב את הים כלל. עכשיו אתם מבינים מדוע....ואתם תוהים מדוע אנו אוהבים אתכם כפי שאנו אוהבים.

ישנם סיפורים כאן. נשמות עתיקות, כמה מכם הרגישו את החץ או החרב במלחמה? זה לא היה הכאב של החרב, אלא הכאב של הלב, בו ידעתם שזה נגמר. לרוב הייתם אנשים צעירים, החושבים על אודות דברים. החברים לנשק, החיים הקצרים שחייתם, בהם היו לכם רגעים ספורים בלבד להביט בשמיים בעודכם מחכים למוות. ריח העשן, המאבק נמשך בלעדיכם ואז אתם אינכם. הסיפור הזה מתאים כמעט לכולכם. בזבזתם יובלות ועידנים במלחמות אחד בשני. אתם טובים בזה. אתם ממש יודעים למות טוב. ומה בדבר אלו שהיו בצד השני? כמה מכם היו אלו שהחדירו את החרב פנימה? ראו מה עשיתם. ההתנסות באנרגיה העתיקה ביותר שהפלנטה הזו ידעה אי פעם, ואתם הייתם שם. יש מעט מאד דברים שהקבוצה הזו לא חוותה. הצער, השמחה, החגיגה, כל רגש הידוע לאנושות בצורות הגבוהות והנמוכות שלו, נחווה והורגש על ידי הנשמות העתיקות בקבוצה הזו.

ואני אומר לכם זאת מסיבה אחת בלבד. אני מבקש כי תביטו על עצמכם כגדולים מכפי שאתם חושבים. ייחודיים. איך זה היה מרגיש וכמה זמן היה לוקח אם היו עושים סרט אודותיכם ואודות כל מחזורי חייכם, אחד לאחד, וכולנו היינו צופים בו? כמה זמן הייתם נשארים בחדר הזה לדעתכם? אספר לכם כיצד אנו חווים אתכם מבחינה קוונטית. אנו רואים את כל הסרטים שלכם בבת אחת. אנו יודעים מי אתם, אנו רואים את החוויות ואל כל מה שעברתם, ובעודכם ישובים כאן בגוף הזה, כבני אנוש מודרניים, אנו יודעים טוב מכך. ואתם תוהים מדוע אנו אוהבים אתכם.

האנרגיה הישנה שיצרה ועשתה את סוגי הדברים האלו במסות גדולות, כמו כל הקרבות, נגמרה. כבר סיפרנו לכם כי היחס שבין האור והחושך השתנה. מה תאמרו? האינטלקטואלים שביניכם יבקשו ממני למדוד את זה במטר, יבקשו מספרים. ואני יאמר להם – הראו לי אהבה במטר, תנו לי את המספרים. אינכם יכולים. כי זה הרבה מעבר להגיון של האנושות לראות משהו כה משמעותי שלקח כל כך הרבה זמן. בעוד האדמה נעה לאיטה ורוחות השינוי נושבות לאורך המישור, באותו מקום בו מתתם, אתם כאן, מייצגים את הגזע החדש של האור. ילדיכם לא יראו את כאבי הלב שאתם זכיתם לראות. הם לא ידעו דבר וחצי דבר אודות זה. אני אומר לכם מפורשות, כי שלום על פני האדמה אינו מטרה, או יעד. זה נגרם, זה כבר ניתן. כשהאנושות מתחילה להתבגר אתם מפסיקים להרוג אחד את השני. וכשזה קורה, הפלנטה מתחילה לנוע קדימה בשיתוף פעולה מוגבר. החוכמה מתגברת והאור מתחזק אף יותר.

נשמות עתיקות, אמרתי לכם זאת, החיים שלכם קצרים מידי. כשאתם חוזרים לפלנטה הזו ואתם תחזרו, תוחלת החיים תוארך, אתם תתעוררו כילדים עם יותר חכמת אינייט מכל ילד שאי-פעם התעורר על פני האדמה. תהיו חלק מדור חדש שידהים ויפליא את הוריו, ממש כפי שהאינדיגו עשו בגלגול הזה. אתם תלמדו ללכת מוקדם יותר, תדעו לקרוא בצורה אינטואיטיבית, תדעו שהייתם כאן קודם וזה יהיה הרבה יותר מ-דה ז'ה וו...תבינו מעט יותר אודות האור שאתם נושאים, תעמדו זקופים וגבוהים וערך עצמי לא יהיה סוגיה כלל וכלל. יהיו כאלו שיחשבו שאתם יהירים כי תדעו יותר מידי....וזה משהו שיצטרכו להתרגל אליו, כי אתם תמיד יודעים יותר. אתם מייצגים סוג חדש של אנוש בקבוצה הזו. ובפעם הבאה, הפלנטה הזו תאוכלס לא בנשמות עתיקות, אלא בנשמות עתיקות חדשות.

השמש יצאה, המטפורה של העיר על הגבעה מתחילה להיבנות. היא מייצגת פלנטה שלווה המתחילה לתפוס ולהבין מי היא. הסיפורים שסיפרתי לכם בתקשור זה, יהיו סיפורים שתקראו בספרים, לא חוויות שתצטרכו לחוות שוב. זו האמת. האם תוכלו לראות אותה בהיקף וטווח רחבים יותר? ישובים בכיסאות, אתם כל כך מיוחדים משפחה שלי, לו רק יכולתי לספר לכם את כל הסיפורים, ועד כמה הם יפים. עם כל מה שעברתם, הצער והסבל, או כשהפכתם לשמאנים, מה שהצריך אתכם לגור מחוץ לכפר, כי אף אחד לא רצה את המוזרות שלכם, גם לא היה לכם בן-זוג בדיוק מאותה סיבה, אולי נהרגתם כי מזג האוויר השתנה, והאשימו אתכם בשינוי...אחרי כל הדברים האלה אני מציג שאלה, כשהגעתם חזרה לצד השני של הווילון, לצד שלי, וראיתם את כל הסרטים, את הכל, למה חזרתם הנה? למה?

כעת, זו אותה הסיבה שבגינה אתם חוזרים שוב ושוב. זה מה שאתם עושים. אתם החלוצים של העידן הזה ושל האור. וכשאני רואה אתכם באור הנשמה היפהפה ברגע בו אתם קוראים לו – מוות, ואני קורא לו – היוולדות מחדש, בדיוק באותו הרגע אתם תביטו עלי ותשאלו: "מתי אוכל לחזור? מתי אוכל לחזור? מתי אוכל לחזור? ואני אומר לכם – מדוע שלא תנוחו לזמן מה?, ואתם רק תעמדו שם ותביטו עליי. אני מספר לכם זאת כפי שזה. זו ההגשמה, הפירות המניבים של אלפי מחזורי חיים שלכם, של התבוססות בחומר הישן. ואתם לא הולכים לפספס זאת. אתם תעמדו שם ותביטו עד שרוח של הלידה תסחף אתכם אל תוך הפלנטה הזו שוב, בזמן הנכון והמתאים אותו תכננתם עם משפחתכם ועם כל מי שיהיה סביבכם. ללא קארמה, עם טונות של חכמה. חיכיתם המון המון זמן לזה. ואתם תוהים, מדוע אנו אוהבים אתכם. המשיכו לתהות. וכך הוא הדבר.

מילות השיר שליווה את התקשור:

"אהובים שלי, פתחו את ליבי, כשאני בא אליכם, אהובים שלי. פתחו את השתקפויות האור, פתחו את ליבי, תנו לי לכבות את המאבק. כשאני משחררת, מודה לאל ולאלה, אתם האמונה שלי, עכשיו...עתה....אני מוקפת ומלאה בלבכם, אהובים שלי. אני כאן עבורכם, כעת ולתמיד. עתה ולעולם. וכך הוא הדבר".

Transcribed translated and edited by Racheli Ganon


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb