• טים לורנס

צלקות האבדן אינן מבחן


צלקות האבדן אינן מבחן – טים לורנס – 2.2.2016

כולנו נושאים עמנו צלקות לנצח. את שלי אני מרגיש לאורך כל הגוף. צלקות הנובעות מחוסר יכולת ומצבים בריאותיים המשפיעים על כל דבר שאני עושה, בכל יום ויום. הצלקות מאלו שאיבדתי, שאינני יכול להחזיר אלי. כל אותן זכרונות שאבדו בתוך מוחי ששיוועתי להגשים במציאות. כל אלה ממש כאן. בתוכי. כל הזמן.

וכך גם הצלקות שלכם. בכל פעם שאתם מאבדים משהו, בכל פעם שאתם נותנים את כולכם בשירות למשהו – נוצרת בכם צלקת כי אינכם נותרים עם סוף טוב, או חופשה משולמת או אפילו חפיסת שוקולד. צלקות הן הספקיות של האובדן שלנו. הן עדויות למה שאנו חייבים לשאת הלאה בחיינו כאשר האובדן שאנו חווים הורס אותנו.

צלקות הן סימנים המספרים סיפור ואינדיקציה למה שאנו נושאים כמפלט בתוך ליבנו לנצח. כי צלקות גם מספקות הזדמנות לשרת כקטליזאטור לחלק מהנרטיבים ההרסניים ברמה שלא תאמן שהאכלנו את עצמנו מסביב לאובדן.

מערכת היחסים המטורפת שלנו עם האובדן

אנשים רבים מדברים על הצלקות שלהם כאילו היו עיטורי כבוד, כמו פרוזדור של מה שסבלנו ואינדיקציה למה שאנו מסוגלים. ישנה גם סברה הטוענת כי אם עזבתם את העולם ללא צלקות, כנראה שלא נלחמתם את המלחמה הטובה והלכתם לעולמכם רכרוכיים ומפוחדים. ישנה מעט אמת בטענות אלו. כל דבר שנלחמתי עבורו, שסבלתי בגינו, ששמתי את עצמי בקו האש עבורו – יצר בתוכי צלקת. וצלקות אלו שרתו כעדים לכושר העמידות שלי, כוח הסבל שלי והנכונות שלי להמשיך הלאה, בכל מחיר.

יחד עם זאת, להתנהג כאילו צלקות הן רק עיטורי כבוד ימנע מאיתנו להבין שתי נקודות קריטיות: ישנו הבדל מהותי בין צלקות שנוצרו כתוצאה מנסיבות נוראיות שמעולם לא ביקשנו לעצמנו. הן פשוט נוראיות מכדי שנסבול אותן. כמו כאלה שנותרו לאחר מוות פתאומי או אונס או שיתוק. אלו אינם דברים שאנו צריכים להיות גאים בהם. אבדנים כאלה לא היו אמורים להתרחש לעולם. והם אינם מבחנים או מתנות או שיעורים. הם פשוט דברים שקורים בחיים.

שנית, זה קל לא להכיר בעובדה כי צלקות הן בלתי-נמנעות. ללא קשר לעד כמה "באמת חייתם". הדבר המטורף ביותר אודות החיים הוא כי אובדן הוא תמיד בלתי-הפיך ונחרץ. במילים אחרות, ברגע שאתם סובלים מהאובדן הראשון הגדול שלכם – מוות של אהוב, מערכת יחסים שנכשלה, פציעה הרסנית , השחתה או אלימות בגופכם ונפשכם, לעולם לא תוכלו לחזור אחורה. לעולם. האבדנים מצטברים וככל שאתם מתבגרים כך אתם צוברים יותר סבל. זו עובדה שאנו מנסים נואשות להתעלם ממנה.

כשחוויתי את המפגש הטרגי הראשון עם המוות, כשהייתי בבית הספר התיכון, משהו שאמי אמרה לי הטיח בי כמו לבנת בטון. היא אמרה לי שכך זה הולך להיות למשך כל שארית חיי. והיא צדקה. ברגע שחבר אחד מת, יהיו עוד אבדנים שיתרחשו ואין דרך לעקוף את זה. למרות שעבר עוד עשור עד שהתחלתי להשלים עם המציאות הזו, נוכחתי יותר ויותר כיצד תנועות החיים מצעידות אותנו בנחרצות וקשיחות לכיוון יותר אבדנים, לא פחות. ובסופו של דבר מצאתי דרך להשתמש בצלקות בכדי לשנות באופן קיצוני את מערכת היחסים שלי עם האובדן.

זה לא קרה על ידי שינוי הצלקות או העמדת פנים שהן היו מתנות, או כל בולשיט אחר. זה קרה על ידי השתתפות בתגובה האנושית השפויה והטבעת האובדן בצורה שהייתה נגישה עבורי. התאבלות. נאלצתי ללמוד להתאבל, ולהתאבל לחלוטין, לחוש במכאוב ובאימה, ביופי ובפחד, באהבה ובחסד. בכל אלו. התחלתי להכיר בצלקות כמורים גדולים ללמידה. הכרה בפצעי שלי לימדה אותי להכיר בפצעיהם של אחרים. והבנתי כי הכל נכון ותופס גם עבורם. צלקות הן מאד עוצמתיות בתהליך האבל כי ניתן לחוש בהן, בין אם הן נראות ובין אם לא.

קחו את עצמכם לזיכרון של אדם שאהבתם ואיבדתם. כשאתם מודטים ומהרהרים על חייהם, אתם חשים במשהו. אינני מדבר על איזושהי "נוכחות" רוחנית, אלא על חיבור מאד אמיתי, מאד מוחשי וברור שעובר בתוך גופכם כתגובה פיזית אליהם. לעיתים תגובה זו מגיעה מהלב, לעיתים מהקרביים, קוראת לתשומת לבכם ומציפה את האהבה שחוויתם עם האחד שהיה חלק מהותי ויפהפה מסיפור חייכם. למרות שחוויה כזו יכולה להיות כואבת באופן מיוחד, היא מכילה בתוכה הזמנה להכיר באובדן שלכם. לא בגלל שההכרה תהפוך את הדברים לקלים יותר, אלא כי זה יאפשר לכם לעמוד בתוך הכאב שלכם במקום בו תוכלו לתפוס את האהבה הנמצאת בצד האחר של הכאב הזה.

אחת הדרכים המרכזיות להתחבר היא באמצעות הצלקות שנותרו בי. בעבר נהגתי לפעול אחרת, התעלמתי מהן לחלוטין וזה כמעט הרס אותי. במשך שנים החבאתי בצורה מחושבת את האפילפסיה ככל שרק יכולתי והתבססתי על הגשמת הצלקות. אך ככל שהסימפטומים הורגשו וככל שנראיתי משונה יותר ויותר, כך ניסיתי לקבור את כל זה עמוק יותר. אך כעת ההיפך הוא הנכון. אם אני מתעורר וצד ימין שלי רדום או מוחי פשוט אינו פועל, אני תמיד מכיר בצלקות שלי ומתכנן בהתאם.

במוחי תסריט של זיכרון מחבר יקר שאיבדתי, זיכרון שבעקבותיו כבר לא מגיעים חיוכים מזויפים. אני עומד איתן עם אובדני. אני נושם את הזכרונות פנימה, אני ממשיך באותו קו בביטחון שלא שיקרתי לעצמי ושכיבדתי את חבריי שהכרתי בעצם היותם. אז חשבו רגע. אילו סיפורים מספרים הצלקות שלכם? אילו כאבים הם מתאווים להוציא החוצה מלבכם? כיצד תוכלו לאחוז בהם ולאפשר להם ללמד אתכם? ומה בכלל המשמעות שלהם עבורכם?

והכי חשוב, כיצד תבחרו לחיות באשכבה שלכם בידיעה שהם לעולם לא ילכו מעמכם? זכרו, אינכם משנים את הצלקות שלכם והופכים אותם למשהו "טוב". אתם אוהבים אותם בידיעה כי חייכם לעולם כבר לא יהיו אותו הדבר, וכי הכאב שהן מייצגות הוא הגשמה של קינה ויבבה אמיתית שמעולם לא שוחררה לאוויר העולם. וכל זה כואב. זה מטורף להאמין למיתוס הטוען כי זה לא אמור לכאוב, או שזה כואב רק תחת פרמטרים קשוחים בהם צריך לבטא זאת רק בפרטיות. כל זה בולשיט!! לעולם אינכם צריכים להאמין לכל זה. לעולם.

צלקות ומרד האבלות

בהתחשב בנרטיביים הנוראיים שהאכילו אותנו בהם, אודות אובדן, העובדה היא כי אבלות בפומבי הפכה להיות פעולה של מרד. זהו סירוב לציית ולהסתגל והתעקשות לכבד את מה שאבד. לחלוק לו כבוד בדרך המכבדת אתכם. בסופו של דבר, אינכם צריכים לעשות מה שאנשים אומרים לכם לעשות או להאמין במה שאנשים קוראים לו – "התנהגות מקובלת". הכרה באובדן תהליך ההתאבלות תשתפר כאשר נודה כי באמת נכשלנו בכך. יגון עמוק אינו תהליך ליניארי. הוא לעיתים מזדחל לכיוונים ולוחש – "אני עדיין כאן. אל תשכחו אותי. הכירו בי. אני הכאב של אהבתכם".

נזכור כי יגון הוא ביטויים של הכאב והאהבה העולים כתגובה לכל צורה של אובדן. מערכת יחסים שנכשלה, אובדן של ביטחון כלכלי, אפילו אובדן של חלומות שלא מומשו. אנו מתאבלים על כל זה, ובמובן מסוים כל המין האנושי נמצא במצב של אבל בצורה כזו או אחרת בתקופות שונות במהלך החיים. השלמה עם המציאות הזו היא עבודת חיים ופעולת העשייה הזו היא תהליך טהור של אומץ בלתי רגיל. צלקות יכולות לעזור לנו למצוא את הדרך בסופו של יום, כי הם שלכם. אף אחד אינו יכול לקחת אותם מכם. לעולם. וכשתלכו לישון בפעם האחרונה, הצלקות שלכם ילכו לישון אתכם לנצח.

אפשרו להם ליידע אתכם. לעולם אל תביישו אותם, למרות הצורך המופלא שתחושו לעשות כך. במקום זאת, הקשיבו לצלקות שלכם ולטפו אותם ואמרו....."הישארו איתי, לא אנטוש אתכם. אני כל כך מצטער שאתם כאן, אך בואו נבחר לחיות. יחד".

תרגום – רחלי גנון – פסיכולוגיה אנרגטית


כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb