הסיפור האישי שלי

הסיפור שלי / רחלי גנון

 

נולדתי בשנת 1958, ילדת תום-אינדיגו, אמפאטית אינטואיטיבית וכל כך רגישה. דואליות החיים הייתה מבלבלת עבורי, השחור היה לבן, היפה היה מכוער, השמח היה עצוב.....וכך העירו אותי החיים חדשות לבקרים, בכל התסריטים הקיימים. הייתי נשמה הפוכה, ברווזון מכוער, השראה טהורה לסביבתי, כי השלם נראה מתוכי. רק אני לא ידעתי את עצמי. עולמי הפנימי לא הדהד עם החוץ. שם נתפסתי  כילדה מוזרה, משונה, מושא ללעג, מנותקת מהמציאות,  ועוד....ולא היה לי אז עידן חדש, ולא היו ספרים וגם לא דיבורים או מסרים על עולמות אחרים,  ולא היה דבר בסביבתי שידע לאשר אף לא אמת קטנה אחת מתוכי. וכשקשת מופלאה התגלתה אלי מתוך שלולית בחצר, לא היה לי עם מי לדבר. הכלי היחידי שעמד לעזרי בשנות נעוריי היה הקולן הפנימי בו הוטבע צליל אחד צלול של ידיעה, והוא פילס לי דרך ועזר לי בכל קפיצות האמונה. 

 

שנת 1985 הייתה "תגלית השנה" העצמית, שנת ההיוולדות בה הושלם מעגל התמימות. מתוך התרסקות חיי, נישואיי, בריאותי וחלומותיי הוורודים ביותר, נולדה התיישרות עם הרצון האלוהי שמילאה את כל הוויתי. ומאז אני במסע העמקה והתמזגות, מרחיבה תמידית את נוכחותי כנשמה כללית בשירות. המקור הוא המורה הטוב ביותר וככזה העמיד בדרכי מבחנים רבים, פרק אותי לגורמים והרכיב מחדש, העביר אותי בכל מדורי הגיהינום, ללא קיצורי-דרך, באתגרים אינסופיים ובדמות מחלות רבות להירפא מהן. כדי שאחבור לטבעי האמיתי ולהביא משם מזור וחמלה לכל אדם הנקרה בדרכי.

 

לא קלה היא דרכי בכדור לימוד. היא נוגעת בקצוות במסעי הארוך אל האיזון המושלם. בו נסיקה והתרסקות הולידו מעוף והעמקה, התבוננות פנימית התבגרה בתוכי, ללא הגנות ותופים ומחולות. וכך יוצאת דמותי אל העולם בכל פעם מחדש, ממקום של אומץ, עם הפגיעות השבירה והחשופה ביותר, התדר המדויק ביותר. תמצית של הוויה ברטט הבריאה, מראה נקייה.

 

מבראשית (הפליאדות) באתי, מאותה נשימה מלאכית השוטפת אותי בשירתה ומחברת אותי לתבנית המקורית המושלמת. נשמתי/נשימתי היא המרפאה הדגולה ממנה נובע קסם טהור של נהרה. ואני? אני רק רציתי לשיר.

 

 

 

התקדשות / נשימת בראשית

"הנשמה שלי סיפרה לי כי קיים סבל, ואז הובילה אותי אל תוך ממלכות חשוכות בהן חיות הישויות החשוכות ביותר, עמוק אל תוך החושך, ללא נר אחד לרפואה. נשמתי אימנה אותי בכל מישורי התשוקה וההתלהבות כדי שאפרוץ סדק, פרצה קטנה לאור להיכנס. בשנים הארוכות של המתנה חסרת תקווה, בלילות הארוכים בהם צללתי אל החושך הנעדר אור, לימדה אותי נשמתי סבל מה הוא. 

 

ואז הפשיטה את חלוק התהילה והתפארת ממני; היא הפשיטה את בשרי ואחר כך את עצמותי.

'הרגישי עמוק כעת אל תוך הריקנות', היא אמרה לי, 'למדי את כל מה שיש לה ללמד אותך; אך תחילה, זנחי ונטשי כל חלום של "הליכה הביתה"....

ועוד היא אמרה לי, 'את פתוחה כעת. הפכתי את לבך לשקוף, ברור, גלוי'. ואז היא ירדה אלי ממרומים, כמו מלכה הטוענת לכתר שלה.

 

הנשמה התלקחה והתלהטה, בקרינה, בזוהר שהאיר את כל החושך. וידעתי את עצמי, כך לפתע פתאום...לבסוף... הייתי אור ברחם האינסופי של ריקנות  והכול מסביבי הפך להיות הבית.

 

הנשמה הוסיפה ואמרה לי, 'אני אור המביא את הסוף לסבל, אני כוכב המסתורין המבשר על לידת התעלומה. אני נכנסת אל תוך החומר בכדי לגאול אותך מלהאיר מתוך החושך. כעת התעוררת בלבך ואת הולכת איתי על פני האדמה'.

 

ואז שאלה אותי הנשמה, 'האם תהיי בשירות עכשיו? אהפוך אותך לכלי; ישנו סבל, כל כך הרבה ישויות אבודות ובודדות...' בדמעות עניתי, 'כיצד את יכולה לשאול אותי זאת? כאילו יכולתי לסרב לך....כאילו כל תא בגופי אינו שלך'....

 

נשמתי, האחת שאיתי, המשיכה ואמרה לי, 'אני אשא אותך, כי מסעך הוא רחוק מלהסתיים....אך מכאן, כל צעד שלך שייך לי; אני אדריך אותך כדי לאחוז ולתמוך בך, ככלי ביד היוצר, להדגים את הרצון האלוהי. אהפוך ואשנה אותך, אפעל ואציג את מעשיי דרכך, כמעיין המתגבר ולא אחדל עד שכל ישות תהיה חופשיה'. לעולם לא תוכלי יותר להסתיר את אורך."

 

ומאז, בכל יום אני אומרת לה, 'עשי בי כרצונך, נשמה טהורה". מה רב ועצום הוא אורה של אישה אשר ידעה צירי לידתה. כוכב ניעור בקרבה.

 

 

הזכרות / נשימת בראשית

"כשנעור בתוכי הכוכב הזוהר בשמיים מתוך הקריסטל הצלול בעומק האדמה, אז ידעתי חמדה. שורשיי הנטועים בזמן התרחבו והפכו לים. ובת-קול ממעוף האינסוף עטפה אותי בליטוף עדין של אהבה ולחשה...."התנגני לך צליל מיתר. את מוכנה."

ואז בקעה מקולי שירת הים.....אסופת צלילים ממעמקי אי-שם....והיא הייתה זכה כפכפוך ורכה כמשי טהור. שרתי את שירתן של בתולות הים והדולפינים וכל חבריי ממעמקים. וקולי נשמע באזני שלי, בפעם הראשונה בחיי, צלול כמו קריסטל, חדר לכל הוויתי ואני רק רציתי לעצור את הרגע ההוא בזמן...., כדי שאוכל להקשיב לפחות עוד פעם אחת להמיית נשמתי בעודה דואה חופשיה. וחזרתי והבטתי סביבי וראיתי מקהלה. ושמחה והמולה. ונעצבתי מעט, על אותו רגע יקר בזמן שנראה כאילו אבד. ואז נזכרתי במסך הבריאה הגדול העצום, וידעתי כי קולי כבר נחקק שם לעד, לעולמי עד". וכמו באגדות, אף אני זכיתי בסוף טוב, נצח נצחים של אהבת האינסוף.

כל הזכויות שמורות לרחלי גנון

Created by GoWeb